|
אני.
מלכת החרוזים
מלכת הנועזים,
מלכת הכאב, האכזבה,
המלכה של האהבה.
מלכת המוות העמוק,
מלכה החיוך והצחוק,
מלכת האדישות.
הנחישות.
מלכת הלא. מלכת הכן.
כדאי ממש להתעדכן..
מלכת ה..
טוב, אולי לא ממש מלכה..
אבל היה כיף להרגיש כך,
ולו רק לדקה..
נזכרת ביופיו, באצילותו, במדיו המגוהצים, בחיוכו המרטיט..
בכומתתו האדומה,
כומתה שידעה..
|
היא סימנה לה להתקרב, ונשקה לה בכבדות. המוות סבב סביבם. הוא
לא התרגש. עוד אחד, פחות אחד.
האם לא עזבה את ידה של ביתה גם כשהצפירה הצורמת מילאה את החדר,
ורק..
|
יכולתי לחשוב 1000 פעם אם לעשות את הצעד הזה. יכולתי להיות
כרגע במצב אחר, אולי יותר מחויך, או.. יותר מאוכזב ושונא את
עצמי.
יכולתי שלא להכיר את אהבת חיי.
יכולתי להמשיך בחיי, בלי שאת- ילדה, תהיי שלי, ותנסי לנבור
בפצעים הכי עמוקים בחיי.
|
באחד הימים הם ישבו על החוף, רגליהם נוגעות בים. ידיהם היו
קרובות עד כדי נגיעה.
"הייתי רוצה שתתארי לי את העולם."
"העולם? זה גדול מדי, גדול עליי."
"לא נכון, לא הייתי מבקש ממך אם לא הייתי יודע שאת יכולה.."
הוא רצה לאחוז בידה ולהרגיש אותה, אך הוא כ"כ פחד ש
|
הוא החליט לקחת חופש. מהעבודה, מהלימודים, מהמשפחה..
וכן, גם ממנה.
סיגלית היתה כל מה שביקש בחייו,אבל הוא צריך זמן לחשוב.
נכון שהיא יפה, וחכמה, ויש לה צחוק משגע...
בעצם, הצחוק הכי יפה. אבל אולי זה לא הזמן...
|
החיים כמו הים, תמיד יפים,
גם כשסוער מבחוץ או מבפנים,
צריך רק לדעת איך להסתכל,
למרות שלפעמים קשה להסתגל
|
"אבל" אהובי לחש לי פעם..
"אי שם,
במרומו של אותו הר עלום,
יש נוף.. קסום"
|
לב של אדם,
הוא כמו קופסא סגורה,
לפעמים היא פורחת, לפעמים שחורה.
קופסא סגורה,
היא כמו ים של סודות,
|
סתם ככה להעביר את הזמן,
בלי להתעכב על כל ענין ועניין
לחפש את האור והטוב והצחוק,
ולראות שבכל יש משהו מתוק
|
רגע של הסתכלות,
על מה שעבר...
על מה שעכשיו,
ועל העתיד.
|
גלים של ים מוזהב- עץ שמשיר את עליו..
|
סתם קפץ לי לראש מצב
בו רציתי לתת לך משהו מאוהב,
משהו שבוכה,שצוחק,ורועש,
משהו שרועד, לפעמים קצת כועס,
|
לפעמים מרגישים כמה אנחנו קטנים לעומת העולם הזה, הגדול,
לפעמים מרגישים כמה שהעולם הזה הוא שגרה אחת ארוכה בלי סוף,
|
|
|
יאללה, משחקים
'שבע בום?'.
אדולף |
|
