|
 
היא חיה את חייה מאז 1981. מתוך הגעש שבליבה יוצאים
שיריה שנים מספר. הסגירות והשקט המאפיינים אותה
חובים בתוכם נפש הפורצת בשצף של מילים שחיות בה,
פועלות בה, נוגעות בה. עתה הן כאן....
אבצע יגוני
אטבלהו בדבש
אביאו אל חומץ שפתיים
|
מפאתי שמי תכלת אפרפר
דבש במליחותו ניגר
ניגר
אל פני הרוויות רקבון ודמעה
|
גני מה פרח מאז הכרתיך
נוספו בו גוונים, וניחוח, ואור
וחברו עלעלי אילנות עת הופעת
לשזור הכתר לראשך הטהור
|
אל תחפשני
יוצר מכאובי
בינות אבירי חיל מחפשי שררה
כי אינני לך עוד
מסוככת אברה
|
אל תשב אל מולי, מהסס
אל תקח לו טיפת דם אחרונה ללבי הגוסס
זה הגעש הזה,פורץ כלבה חמה
מתפלל, מייחל ליום אחרון בו יחוש לעולם מגעה של אדמה.
|
אני נושמת אותך, ארץ
אל מול הרריך הגאים
אפול שדודה
יקודו לך רמ"ח איברי בשקידה
שלי את, עקודה
|
גרגירי חול צורבים הבאים אל עיני
כאגלי טל שאבדו דרכם היו לי
|
הלא כמתק ענב-
אף אני בשלה
וזמורות מעטרות זרועותיי הפשוטות
לו תאחז בהן ותישאני
כמרגלים במדבר נשאו אשכולות
|
"אדם", היא קראה אליו
מגלימת תאנים, מבין עצי גפנים,
"התהיה לי לאב, לחבר, לאהוב?
מקדשנו - אלוה, עדים - עננים..."
|
ברדת ליל שימורים
אחזך בכוכבים
שם דמותך מבקשת לחבקני
בידיים מגואלות בדם
|
ברבות הימים
כשתפקחנה עיניך
קרא אלי
ואחזה בהן
ואגמע מעט מן האור
|
ויאמר לי שתיקה
ויחבוק לי מרגוע
אדוותו ישלח והיא תכסה
ואחסה
|
אזן לך!
הלא תשמעי?
מכונסת שמיכה
פרעת יצועי...
|
זוהר הליל בעדנת לבנה עורגת
אל מלאכי מרום במחול
של גרמי שמים
|
רב לכן
תמות תמימות
מבוסמות משיכר הכזב
מהתל בכן בניחוח ענב מתקתק
|
קרא לי אליך
ואראה
איך שמים קטנים אל מול הרגש
הגואה
|
ובבואי אליך אהוב
אברח בלא שוב
|
חירות
לבי זעק לך
ותהיי רחוקה אלפים בשנים
|
כי האדם הוא שמים
וגרמים שבהם- שרעפיו
ובעת עננים מתכנסים ומכסים,
גם תהיות יכסיון
|
הבט,
אין בי מעשים,
וכל שאזעק הוא שתיקה
עת אתיר נדריי ואסוריי.
|
מרחבים
לו הייתם לי
ארומת יין משכרת,
מהרהרת...
|
הראית, בני, גרעיני החיטה?
בין תבואה זהובה שורק רוח סתיו
גרעינים גרעינים, דמעות על לחי שרוטה
קופאות בקפוח חמה של שרב
|
שב איתי כאן
בלילה זורח
על המחצלת הפרומה
הנח לי להניח
ראשי הסחרחר
מאהבה
ומאור ירח
על כתף של נחמה
|
עת שחר יפציע
ואור קמאי קרניים ישלח
אגיף התריסים
לבל תכך חמה סנוורים
|
לא נטרפה דעתי, אהובה,
אף לא מתרפי אביך
אך מזיו פנייך הקוראים לי לבוא,
אל מולם שבע שנים כימים אחדים היו לי
|
כנפיים לו היו לי
והייתי כיונה
בזוהר כנפי עוטפת חטאיך
והמה כשלג ילבינו
|
וכמו בהדרן -
מהדר במצווה
ומשלח בי זעמו המצטדק
בעודו מחרה מחזיק אחריו:
|
זה האושר שטפני פלא
נתן בי עוזו,
הביאני לכתוב
|
שיר
בא לי מתוך
רגעים של שתיקה סואנים
|
הבט בי חרש
ללא מלים,
אינך צריך להן.
עיניך הן הלוחשות לי
שירה מהוללה
|
א-לוהי.
תן לי הכח להתמודד עם זכרונות כואבים.
תן לי הכח להניח לחששות מפני כשלונות בעתיד
ויותר מכל, א-לוהי,
|
|
|
כמה יהודים צריך
בשביל להחליף
מנורה?
שישה מליון
בוליביה. |
|
