|
אוסף של שברים מאז 1990.
המחטים שמחברות עם חוטים של אושר את עצמי, זו הכתיבה
שלי.
תמיד מדהים אותי
איך שאתם נהנים מהמסכות שלה,
האושר המזויף והחיוכים
שעוד רגע
|
העיניים היפות שלה נוצצות
וכדורים של קריסטל מתנפצים
בעדינות כזו, שעוד רגע
תחרט בזכרון.
|
הוורדים כבר נבלו,
נשארו להתייבש במים שהשארת.
|
טקסטים בלטינית
מתעתעים בנו
תקופת רנסאנס
של אי ידיעה מחודשת.
|
רצתי אחריו בחופים
של אושר
|
וילונות של כעס
תתלו עלי, ואתלה על חבל.
|
את יכולה לברוח ממבצריו
בוויתור על צריחים נוצצים,
על טרקליני הזדמנויות מפוארים
|
השמש. מפלחת את הערפל
בסכינים של אושר שיכור.
|
בדידות, עלמתי
עשרות חודשים
|
מערוגת הפחדים
תקטפי פירות יער
מתוקים שמתמוססים
ברוק המהול שלך.
|
שמיים שחורים
יעטפו את העטלפים
|
כדורי בדולח קטנטנים
נוטפים מהחושך
|
מנסה לשחזר
חיוכים אבודים
בגווני הקפה
של מפלי האשמה.
|
נחליט שמתחילים מחדש
והשגרה תעלם עוד יומיים.
אחרי דצמבר הקוצים לא
ייבלו, ורק יישרפו מהחלומות
המתכלים שלנו.
|
כבר במשך שנה
שדצמבר מסתיים ברוגע עצוב
|
האשליות מתקנות את עצמן
במרד
|
קתדרלות של פחד
ומבוכי אימה בקריות
וותיקן ציוריות
לוחשים סודות הסטוריים
(כמו כוכבים).
|
תתלחלחי שוב כמו פעם
הכל בסדר עכשיו
|
מרצפות הכשלון (שלך)
מתנקות באקונומיקת
העוקצנות של
אויבייך.
|
אני מחכה שהקירות יתקלפו
לצייר עבר אחר בעיפרון
מחיק, בשביל עוד חרטות.
|
אגמים בעינייך
נחלים שוטפים פניי
|
הפחד מבטיח נשפים
ארוכים, זוהרים בגחמות הלילה.
ואנחנו תלויים בנפשכם
מתפתים לאורך סמטאות הביטחון.
|
ימים ריקים בהליכה
על חבל.
והזיקוקים מתנפצים לריקנות
|
את מוציאה את גרעיני
העצב מתוכך ושותלת באנשים
אחרים, מדמה את כל
עולמך למדבר.
|
נחלי ארגמן
זורמים תחת דלת חדרי
|
אחר כך שוב
מעבירה סיכות על גופך
ולבסוף צונחת,
מסע ההרס התיש אותך.
|
אני אלך ואתה תמשיך
לישון כאן, בתוך הכלום
שנשאר לך
ואני מתפוררת.
|
נתמקח עם העבר על עלות השינה
בזכרוננו. הוא בוודאי ינצח
|
להעביר ציפורניים בשקעי
הזמן ולדוג משאלות.
|
נקודות אפורות
רצות במרתון הפחד
אל מחבוא
מן היאוש.
|
מזדחל ליסודות ונשאר
לעקור שיניים.
|
אני חונקת כאב ומרכיבה
תווים של בדידות -
|
הרגעים שלך נשברים.
את ממוללת חול ולוחשת
|
צועדת מנגינות חדשות
בנעלי העצב שלה.
|
יסודות היאוש נופלים בשלכת
והאספלט מתלכלך מהזיכרונות
שאיבדנו.
|
השפיות שלי נעלמת לערפל
בסנגוריה המדומה שלי.
|
נחשים חנוקים
מתפתלים בפעם האחרונה
תחת רגליי המדממות.
|
בין גחלים ולחישות של
זריחה.
|
התקווה מפזרת שברים רכים
של זכוכיות ואת מועכת אותן
בנחישות עירומה של כעס.
|
וילונות של הרמוניה
תלויים מאחורי חלון
שמשקף מצעד דמים
|
קצת שברת אותי
והשברים כולם שלך
|
אתה מפזר עליי טל של
אושר ענוג ואני,
נמסה אל הבוקר איתך
|
הפחד מתקפל לחתיכות
של אי שפיות
|
עם מבט חד כתער
שקורע את העיניים
|
בשאיפה אחת
לגמתי מכל שקרייך.
|
הצעדים שוזרים בנו
תקוות נחלשות,
כנפיים מרוטות
ושדה נובל לנחות בו.
|
תל-אביב שונה בלילות.
שנקין וכל הרחובות המוארים נעלמים
|
פזל דמיוני, שנים של אושר
ממותק בסוכרזית.
|
והשקיעה, נופלת בייאוש
לגיהינום מול הצוקים.
|
אציטון היה החמצן לזכרונות שלא מתכלים, והם ישארו עם הגשם.
בנהרות של עבר אני הולכת, אם רק ארד על הברכיים אטבע.
ואף אחד מכם לא יודע כמה נרקב ממני עדיין.
|
את מדממת את כל הטוהר שנשאר בך ואת הרשע שגנבת לשדים תשמרי. רק
לא בוורידים, כי הוא יברח ולא ישאר ממך כלום. את תטבעי בין כל
הוורדים שנבלו והקוצים יצאו משערייך העמוקים אל תודעת האלוהות,
ואת אפילו כבר לא תוהה אם היא קיימת.
|
אני לא נותת שיפגעו בי, לכן גם לא נותת שיתקרבו אליי יותר מדי.
אבל הגבול הוא דק, עד כדי כך שלפעמים לא רואים אותו.
|
הלגיטימיות הזו שבלחתוך כשרע תהפוך למושא ההערצה שלך ואת כבר
לא תראי כלום מעבר. הצלקות שלך יהפכו לביטוי יופי מורבידי,
היחיד שאי פעם כמעט יהיה לך.
|
את רוצה לנעול את הרגשות שלך ולטבול אותם באקונומיקה בשביל
שהכל יהיה נקי. או בשביל שפשוט לא יהיה. ציקלון בי, זה מה שיש
בחדר הזה.
|
מתהלכת בבית הקברות המדומה שלך, מבקרת אלמנות שחורות דהויות
ותוהה מי את בכלל. האפר שנפרש לרגלייך הוא עקבות לעתיד מעורפל
בבדידות חרישית של שקט, רועם במקצת.
|
מאיימים עליך שעוד רגע יכניסו אותך למוסד סגור שבו יש איקסים
על החלונות, האנשים לבושים בלבן והשרוולים נורא ארוכים ואת
אפילו לא מתחילה להבין שמשהו לא בסדר.
|
שתיים וחצי ורק עכשיו נזכרתם לקום.
אחרי לילה אביך של שיחות נפש עמוקות טבעתם בין המצעים. כל אחד
לצד שלו, לבד. למרות שעד אז הייתם מחובקים והכל היה משותף לכמה
שעות.
|
מכסה את החיצוניות שלך בקולאז' של שקרים נצחיים כאלה, שרק אני
יודעת.
|
ללחוש לך שלווה ולהסביר את השמש
|
שם לי צלופן אדום על העיניים ומדביק בסלוטייפ חזק-חזק...
|
שקופיות של מלחמה מרצדות מולך על מסכים סינטטיים, והפרשנויות
שלך לא מתקבלות בשום מקום.
והם לא מבינים שאולי דווקא יש לך את האומץ לעמוד מול עצמך
במדים של הווה ולנהל שיחות-שלום הרמוניות בזמן ההרס העצמי
שמפרק אותך לחתיכות קטנות.
|
נדמם את רחשי נפשינו ונמעך תחת האור, כמו עשים שבירים עם
כנפיים דמויות סיכות שבורות שננעצות ברגליים בעוד אנחנו קשורים
לחטאינו כמו שאנחנו קשורים לכאב גופני שמתמוסס ברגע ידיעתנו
מהו הזמן...
|
אני רואה בך את כל מה שתמיד לא רציתי לדמיין. אני רואה את
הדיוקן שתמיד רציתי לתאר ולא היה על מי.
|
ואת, ממרומי האושר שלך צונחת...
|
אני רוצה שתכיר מרחוק את כל העמקים בהם השארת אותי.
|
חוסר לא יציב בנורמליות, הם יקראו לזה, ואת היחידה שתביני
שאולי זה חלק ממך.
את דנה את עצמך למאסר עולם בכלובי דכאון ואזיקי שנאה, שמשליטה
בך גבולות הנאה, והם תוהים איך את מסוגלת.
|
הלהבות נשפכות ואת מתכלה בגלל אהבתך.
המוזרות שבה את בוחנת את עצמך תמוהה, והמסתוריות קוסמת לצופים.
את מרצה אותם עם לימודי האנטומיה ההרסניים שלך, אבל את לא
יודעת איך לעשות אחרת.
|
את נקשרת לגבישים שלך, ובגלל זה את כולאת אותם בכלובים קטנים
עם סורגים דקים (כי הם לא חיים ולא יברחו).
|
ולנוכח האכזבה את נפערת עוד קצת...
|
הבערתי רק גפרור אחד ופתאום כל השמיים שלי בוערים.
|
ואני רק רוצה למתוח את המחוגים כדי שהזמן יעצור ואני אספיק
לנקות את כל הכוכבים, בשביל שהניצוצות יפלו וימלאו אותך באושר,
כי זה כל מה שאני צריכה.
|
את עומדת ברחוב, כאילו מקבצת את נדיבותם של אנשים שיסכימו
להשכיר לך את הלב שלהם תמורת התלות שלך בהם. כי הם צריכים
להרגיש שמישהו נתון לחסדים שלהם (ואת טוענת שזה לא ניצול, כי
ככה לפחות את מרגישה נחוצה).
|
כל האתמול קשור ביחד ומונח במגירה שנפתחת רק לעתיד. מתפזרים,
אחרי שהיו מונחים כל כך הרבה זמן בחולות ואת רק בוחרת לאסוף
עוד כמה גרגירי חול לשעון האפר המפואר שלך.
|
זה כאילו שכל הגשם הכבד הזה הוא כל הדמעות ששמרת במשך כל הקיץ
ועכשיו הכל נופל.
|
נושפת את הרעל שנוצר בתוכך אל דפים של דיו ושפת סימנים על הצל
שלך. את מוצאת את הבריחה כפתרון מעשי וזמני ומגיעה למבוי סתום,
תת קרקעי כמעט בדרך לעצמך.
|
ברגעים של שקט נדבר אל עצמנו ונתלה עורבים שחורים על חוטי
חשמל. בחנק הרגוע הזה נעקוב אחר התווים וננגן רקוויאם לחטאים
שעוד לא ביצענו.
|
לפני כמה שנים, עוד בנינו ארמונות בחול הזהוב שנח על חוף הים.
בנינו המון ארמונות של חלומות ללא בסיס, וכשהגלים שטפו אותם
הכול התנפץ.
|
אולי החיוך עוד יסנוור מישהו.
|
את לוקחת ג'ינס מהארון, חולצה נוחה של בית ספר, ומצחצחת שיניים
שלא יפלטו מחשבות.
את מסרקת את שיערך, כדי שלא יראו את הבלאגן בראש שלך, ומאפרת
את פנייך בגווני שחור, המסכה האהובה עלייך.
|
את לא מפחדת מהשמש עצמה (ואולי זה רק כי את כבר לא יכולה לראות
אותה), את פשוט מפחדת שבאחד הלילות את כל כך תחכי לה והיא תהיה
הדבר היחידי שיציל אותך והיא פשוט תחליט לא לבוא.
לא ישנה כמה תבקשי ובכמה סודות כסופים תשחדי אותה.
|
מצבי הרוח שלך משתנים בקצב כלכך מהיר שאת כבר לא מצליחה לעמוד
בו. את בוכה ומיללת ואפילו קצת נדמה לך שאת חוזרת לשם ואז את
משכנעת את עצמך שלא, שאת פה, עדיין, ושזאת סתם נפילה שעוד רגע
תקומי ממנה.
|
נחרטים בקוקטיילים של רגש...
|
את קמה מתוך השינה הקסומה למציאות בה את טובעת בין כל כנפי
הפרפרים שנשרו ומבינה שאין לך כלום.
|
הסחף נבלע בנהרות שגרה מביכים...
|
הוראות הכנה:
בסכין גילוח (במקרה הגרוע) לפרוס את צינורות הביוב המהולים
בשתיקה לרוחב. שרבע מהכאב הנוזלי יצא.
להוציא שש כפות מהמילוי המרקיב ולהשאיר מקום לבדידות.
לקצוץ את הכנפיים ולזרוק לפח.
|
את לא מפחדת לעבור עוד גבולות, להתקרב עוד קצת אל קצה התהום
הזו, שעד שיצאת ממנה כבר בא לך לחזור.
|
את כמעט לומדת סייף עכשיו...
|
הרים של הרס נערמים אצלי ביומן
|
את רוצה ליפול לתוך בארות של שקרים רכים ולהתעטף בעובש שלעבר
שמסרב לעזוב. את פורמת את החוטים שבהם תפרת את פצעייך שנדמו,
וישובו לצעוק כשרק תפני אליהם. הם מבטיחים ואת מאמינה, כי נוח
לך.
|
העדינות שבה המסרגות פוצעות את הידיים שלי מקדשות את הצעיף
לחורף שמפזר עכשיו סימנים לשטפון.
|
במקום העור החסר והנוזלים שנשטפו במקלחת.
|
החלון מוקף במסגרת תלותית של צמחים מטפסים שחונקים את הסוגרים
האפורים. אלה שגורמים לך לראיית פאזל עם קווי מתאר ברורים מדי
שלא אמורים להיות שם.
|
החמצן המוקצב לך מתפזר בין כל הסיכות הנעוצות בך, ובמילא אין
טעם להוציא אותן ולתפור מחדש.
שבוע ועוד שבוע ברקמת הפחד מאכזבים אותך שגרתית ואת מתגברת על
הדחף להאבד בתהומות החיות.
|
בדרך לשומקום חשבתי שאולי לשדות אין כל משמעות והתמימות סתם
נרקבת מרוב הניצול שלה, ואולי מרוב שאני מנסה להיות עצמי - אני
רק נבלעת למראות ושיבולים שמתנדנדים ברוח.
|
הצללים מרצדים מתחת לתקרה, בין פינות הייאוש שדוחקות את אבק
האושר. האור חותך את שרידי הפחד שנצבעים על הקירות, גורם
לסדקים לדמם את כל השתיקה שמוסתרת בשרוולים.
|
הנשימות שלי סדוקות וקור של אוקטובר מחלחל מתחת לקרקע, מבקיע
אבנים מרוצפות שסדורות בדיוק לפי הפחדים ועוכר את כל הנחלים
התת קרקעיים בגוף שלנו.
|
|
|
בתור בן תמותה
אין לי זמן
לפעמים,
בתור בן תמותה
אין לי זמן
לפעמים...
מאיר אריאל |
|
