"אמנם אני מתלונן לפעמים,
אמר הלב,
אבל זה מפני שאני לב של אדם וזה טבעם של לבות בני
האדם.

הם פוחדים להגשים את החלומות הגדולים שלהם,
או שלא הצליחו להגשים אותם.

אנחנו, הלבבות, רועדים מפחד
רק מן המחשבה על אהובים
שנעזבים לתמיד,
על הרגעים שיכלו להיות יותר טובים ולא היו,
על האוצרות שיכלו להתגלות אבל נשארו גנוזים לעולם
בחולות.
כי כשהדברים האלה קורים, אנחנו סובלים מאוד.

הלב שלי מפחד לסבול,
סיפר הנער לאלכימאי לילה אחד,
כשהסתכלו בשמים חסרי ירח.

תגיד ללב שלך שהפחד מפני הסבל גרוע מן הסבל עצמו.
ושום לב אף פעם לא סבל מפני שהלך לחפש את חלומותיו,

כי כל רגע של החיפוש הוא רגע של פגישה עם אלוהים ועם
הנצח."

             --האלכימאי  קואלו פאולו--


השנה היא 1986 יום יפייפה בין קיץ לסתיו
הייתה הלוויה, איש מאוד אהוב נפטר,
סבא של ילדה חייכנית שלא זכתה להכיר.

באותו היום נולדה ילדה קטנה
שערה חום כהה (שהיום הוא אדום), עיניים חום בהיר,
נמשים, וחיוך גדול מאוד!

תכירו את שילה אוקנין, ברוכים הבאים לדף יוצר שלה...