|
חשבתי שאת צריכה עזרה
אז אמרתי לעצמי
אני אביא לה משיקוי הקסמים שלי
|
"להתאבד זה לא אנוכי", אמרתי. טילנו ביער שלושתנו. זה היה לילה
מוזר, ההורים שלו גירשו אותנו מהבית שלו אז הלכנו להסתובב.
בדרך כלל היינו יושבים אצלו על כוס קפה וסיגריה. היה מאוחר,
דברנו קצת על תופעת האהבה, על החיים, העלנו נוסטלגיות, אבל
באותו ערב זה היה שונה.
|
היה לו את הניצוץ בעינים, האף הקטן שנשנם את האוויר הקר ואז
חיוך קטן עלה לרוחו: הוא חייך חיוך קטן קטן, שפתיו נפתחו קצת
קצת.
|
בכי כבד, בכי בלי דמעות, בכי של רגשות
|
הבלאגן מסודר
אף אחד לא יודע מה התנועה הבאה שלו
הרמוניה בין כולם
|
שומעים את העצב שלה
מרגישים את החתך המדמם
רואים את סגירת הכנפים שלה
|
אתה מנסה לאסוף חוויות חדשות כדי לשכוח את הזכרונות,
אבל הלב עובד כל החיים
|
אמהר, כדי לכתוב לך שיר
לבי פועם, נשימות מהירות, ידי רועדות במקצת
אמהר לחבק לך את הלב בחיבוק מרגיע שמעביר צמרמורת
|
ממשיך לזחול עם רגל אחת
והדימום לא מפסיק
אני בתוך שלולית של דם
|
עיניים, שפתיים והחיוך
והחשק לעוד, לעוד נשיקה קטנה
|
אף אחד לא יכול לנשום פה, אף אחד לא יכול להיות פה, אף אחד לא
מתקיים פה
רק אני ואת.
|
מתעלם מעצמי דרכך
קודח בעצמי באלכסון, ומחליק
זה אני
מתענג בעצב מצלילי השקט החופר
מחכה לשבירת השקט
|
הישות הזאת מאוד חכמה, לא תמיד אני מצליח להבין אותה.
|
אז יש לך פרצוף שבוהה בכל דבר ואתה לא מבין מה כולם רוצים ממך.
חושב או אפילו לא חושב סתם השניות עוברות להם ואתה פשוט ממשיך
לבהות במשהו ואז חבר שלך אומר לך "היי?!" ואז אתה שם לב מה אתה
עושה.
|
אבל מה שהכי מצחיק אותי זה הבנים האלו (כמו כול בן), שמביאים
ת'מעיל שלהם לאותה בת שמטילים איתה על חוף הים בת"א.
|
פתאום בא לי לכתוב עם עט אדום.
אדום, דם, בגלל שנשפך לי דם מהחיים.
כל כך קשה לי לבד.
החדר מתמלא עשן, כן, חזרתי.
|
היא ניגשה עלי בזרועות פתוחות.
|
עצרו לנו
ממשיכים הלאה
מענין לאן הוא מגיע.
|
השולחן מבולגן במכתבים שלא נשלחו, בשמים, ציורים, נרות,
פסלונים, איפור. היא התרוממה מהכיסא הוורוד. שיכורה. לא הצליחה
להחזיק את עצמה.
|
הוא התרומם מספסל המתכת שהיה בתחנה ללחוץ לי את היד.
|
|
|
רק זרע אחד
למיליון מצליח
להגיע לביצית.
משמע אנחנו
זרעים מובחרים!
אם אנחנו לא
מושלמים זו אשמת
הביצית בלבד. |
|
