[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








A genuinly creative person




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
דיאלוג
זוכר כשחשבנו שאין ברירה? זוכר כמה היה לנו רע?
חוסר התמקצעות. זה יכול להיות עניין של מה בכך.
מה בכך?
לא זוכר.

פעם היה איש. הוא קפץ אל תוך שמש ושחה. לא זכור לי כמה זמן הוא
שחה כיוון שכל העניין הזה היה די מזמן. אני גם כן חשבתי שזה
דבר די מטומטם לקפוץ לשחות בשמש. בירח מילא, לא כל כך חם, אבל
בשמש? זה שורף, ומסרטן גם כן.
בכל מקרה האיש הזה שחה בריכת שמש אחת, ואז שחה

היה פעם כלב שגדל עם בן אדם בודד. לבן אדם הייתה אשליה שאם הוא
ייקח כלב אז הכלב יאהב אותו. לא ברור למה הוא חשב ככה. הכלב
בכל אופן לא חשב אותו הדבר. הוא קיבל אוכל ומים, והזדמנות
לעשות את צרכיו ברחוב שלוש פעמים ביום, אבל הוא לא אהב את האיש
הבודד.

Why should there be a tower with no entry? Aren't towers
made for climbing?

Nothing is important but this tower. I have my mind on my
tower. My tower on my mind. It's there for me to climb.
Nothing else matters.

מדע בדיוני
"הוא בתוכנו. גם אם איננו מבחינים בו, הוא נמצא בכל מקום. אי
אפשר לתת לזה להימשך ככה. הוא יחסל את החיים על כדור הארץ. לאף
אחד לא יהיה מקום. האיום הוא ממשי וקיים" ולמרות שממשי וקיים
הן כמעט שתי מילים נרדפות הלבינו פניהם של האנשים בקהל.

This is a story about me. I warn you, it is not interesting.
Even I have lost any interest in it. Yet I'm going to tell
it, simply because I can think of nothing better to do right
now.

He could be a ghost. A ghost can go through a brick wall.
However, A Man is not A Ghost. He can't go through brick
walls. He can reflect. He reflects.

I'm a bulldog. A purebred. It was really beneath me to be
tied to a tree like that. Actually, it had been kind of
embarrassing. If I were a pincher, or a stray dog, it would
be conceivable. But a purebred dog, tied to a tree like
that, away from his home

If I put these, these, uh, boxes in the garbage can, there's
nothing wrong with it? Right? I'm really not sure where to
put them. I mean, they've been lying there for like, a
couple of weeks I think. They really begin to smell bad, I
think.

דיאלוג
a Got game?
b Game? What game?
a Hey you, got game?
b Who me?

דיאלוג
A: "Look at the sun"
B: "But it's night!"
A: "Don't try to be a wise guy. I said, look at the sun!"

He woke up in the morning with the same old familiar tune
playing in his head. It was pleasant in the beginning, but
as he brushed his teeth, he began to get bored of it. It was
like one of those catchy songs to which you listen once, and
then they are st

פנטזיה
Torn between his right and left leg, he could have made not
one step forward. He was stuck. He took a deep breath, and
pulled his leg up. It moved only a little, no even enough to
separate the ground from his shoe sole.

I never claimed I was a mind reader. However, when you're
walking on the white line of the road, heading straight,
realizing what people think about you is not that much of a
mission.

And then there is a man whose job is to make people
miserable. He's the one responsible for the mishaps on
earth. He is driven by a huge force - the force of boredom.

After all, when you feel nothing, you have to make someone
else feel something so you

He was so old that his layers of wall tappets were peeled
and its color had faded and turned brown like the pages of
an old book. He was made of cement, yet he was so old that
he was soft enough to be cracked by an axe.

כמה טוב היה אילו הייתי יכול להסביר לאחרים שאינני איש של
מחויבויות. זאת אומרת, אני מסביר. הם גם עושים כן כזה עם הראש
אחרי שאני מסיים. אבל לא נראה כי הם מבינים במיוחד. יש כאלה
שאפילו צוחקים איתי. אבל כשזה קורה לי אתם הם מתחילים להתעצבן
או להתבכיין.

אני הוא מר שתיקות מביכות. אני עומד מול המראה ומדבר רוב היום.
דווקא כשאני עומד מול בן אדם אני משתתק. אך לא זאת בלבד שאני
משתתק, די במבט נבוך אחד שלי בשביל להשתיק את העומד מולי.

רוב הזמן אני בתוך המשרד. מאוד שקט לי שמה בפנים. למרות
ששומעים את המכוניות מבחוץ כל הזמן. כשאני רעב אני חושב על
משהו אחר ומקווה שאפסיק להיות רעב. אבל רוב הזמן אני לא מצליח.
אז אני נשאר רעב.

נמאס לי. באמת שנמאס לי. שייגמר כבר היום הזה. לא רוצה להיות
פה יותר. זאת הפעם השלוש מאות חמישים ושש שאני מתנגשת באות א'
היום ועוד לא עברה יותר משעה! כואב לי. כואב לי בקצה, בין
הציפורן לבשר. אוף אתך, זונה קטנה שכמותך. למה את חייבת לגדל
כאלה ציפורניים?

חוסר אונים
כבר ארבעה ימים אני... לא, שלושה ימים. נראה לי. לא, זה בטח
כבר ארבעה... בעצם זה יכול בכלל להיות יומיים. אני באמת לא
יודע. אבל כבר ארבעה ימים אני פה תקוע. וזה נורא כואב. ניסיתי
לשנות זווית אבל אי אפשר ממש לשנות זווית במקום המחוריין הזה.
חתיכת חור. הרגליים

הוא ישב על הספסל. היה זה אחד מאותם אנשים עם פנים חסרי גיל
שישבו על הספסלים הרבים שהיו בעיירה הגדולה בינתיים. היו הרבה
ספסלים בבינתיים. כל כך הרבה ספסלים וכל כך הרבה אנשים שישבו
עליהם, שהיה זה פלא בכלל שלא נראה אף בונה ספסלים בבינתיים.

היתה זו שעת לילה מאוחרת, והמים היו כהים. רק הקצף הלבן שלהם
הבהיק באור הירח כמו ריר בקצוות הפה של חיה חולה. הוא שחה
פנימה. הוא עדיין יכל לעמוד אבל לא ניסה. הוא לא נעצר כי פחד
לראות עד איפה מגיעים לו המים.

"אני באמת מתנצל", אמר האיש. הוא היה נראה כמו איש נורמאלי
לחלוטין, פרט לעובדה שהמעיל שלו עוצב בצורת חרגול סגלגל, ידיו
כצבתות של סרטן, רגליו דמויות שני קבי הליכה שתמכו בגופו הכבד,
ראשו בצורת מפוחית העשויה מגולגלות שחורות ולבנות.

אני יודע שאתה לא מרבה להסתכל במראה כי אתה פוחד לראות. אני
יודע כמה פעמים בלעת שני כדורים נגד כאב ראש במקום אחד. אני
יודע שהייתה אפילו פעם שבלעת שלושה אבל לא היה לך אומץ להמשיך.
אני יודע שאתה רואה רק קומדיות בטלוויזיה אבל גם הן לא באמת
מצחיקות אותך.

הדבר היחיד שמעצבן בבית שלי זה שצריך לעזוב אותו בכל בוקר,
מוקדם בבוקר. ובלילה צריך לחפש אותו בחזרה. הוא תמיד נמצא שם,
ובכל זאת, זה נורא מעייף לחזור הביתה בסוף היום ואז להתחיל
לחפש אותו.

סופני
הריח היה נורא. זה לא היה סתם ריח של תחב. קשה היה לתת שם
לניחוח שעלה מתוך החור. זה היה מן ניחוח שמורכב מכל הצחנות
שבעולם. בדומה לקונצרט שבו ניתן להבחין בין הכלים השונים רק אם
מטים את האוזן, כך היה עליי להטות את האף ולהתרכז היטב על מנת
לזהות את המרכיבים

"בדירה יש רק כיוון אוויר אחד. היא אולי לא הכי מטופחת או
מסודרת אך ניתן לומר שהיא ראויה למגורים. יש בה כיוון אוויר
אחד. בגלל זה המחיר". אפילו המתווך לא ידע להגיד לי מי היה
היצור המוזר שגר בדירה הזאת.

מצאתי איש יושב על הגשר וממלמל. ארזתי אותו ושמתי במזוודה. היא
נהייתה כבדה, אך עדיין היה מקום. 'הנה שם, ילדה קטנה בוכה'.
התקרבתי. סתם. לקחו לה את הסוכרייה כנראה. הצעתי לה סוכרייה
חדשה. לא חינכו אותה נכון. דחסתי גם אותה למזוודה. כבר בקושי
היה מקום.

סופני
ליד הדלת רבו איזה שלושה אנשים על התור שלהם. אני ישבתי עם
האוזניות עליי ושתקתי. סידרתי את התיק שלי. היו שם כמה פתקים
שוטים שהתווספו עם הזמן. בחנתי דבר דבר, ספרתי את מספר העצמים
שהיו לי בתיק. ארנק, בתוכו קצת מטבעות, תעודת זהות, והכדורים
שלי. היה שם גם הנייד

פנטזיה
על מלבן גדול בשמן על בד היו מונחות חתיכות של בן אדם. איברים
איברים נשרו מן הדמות שבציור אל תחתית התמונה. במרחק של שני
מטרים אולי עמד האיש והסתכל על הציור. הוא היה לבד עכשיו. לבד
בחושך. אף אחד מהאיברים שלו לא היה מחובר. נשאר רק המוח.

הוא פרפר לי בתוך הפה בניסיונות נואשים להיחלץ מהבוץ הדביק
שנקלע אליו. לרגע התפללתי שיצליח. שלא ידגדג כל כך בלב. לא
ריחמתי עליו. אם הוא היה במקומי הוא היה אוכל אותי בלי מלח.
פשוט כאב לי. מן השורש ועד לעלי הכותרת. כאב לי עם כל תזוזה,
אפילו אם לא זזתי.

אף פעם לא באמת ניסיתי להסביר לעצמי למה זה קורה. זה פשוט קורה
וזהו. פעם עוד ניסיתי להשתלט על זה. היום אני כבר יודע שזה
אבוד מראש. מרגע שזה מתחיל אין דרך לעצור את זה. זה פשוט יקרה.
וזה קורה לי עוד מידי פעם.

אני פונה אליכם הצרכנים כרגע, ומבקש ממכם שלא לקנות אותי. אני
יודע שאני נראה לכם יפה ואדום, אבל אם תסתכלו בפנים (למרות
שאתם לא יכולים כי אסור לחתוך תפוח באמצע לפני שקונים אותו,
אני יודע את זה) תראו שיש לי תולעת בפנים. בסך הכל אנחנו סחורה
ממש טובה, אני מבטיח

הומור
השעה הייתה שש ורבע. שש ורבע בדיוק. הדבר היחידי שרציתי באותו
יום שבת בשעה שש ורבע היה לישון. אבל השעון המעורר לא נתן לי.
הוא המשיך לצלצל גם אחרי שהשתקתי אותו. הוא הודיע לי שהשעה כבר
שש ורבע וצריך לקום אבל אני ניסיתי להתעלם. לא רציתי לדעת מה
השעה.

יש כאן ריח של נבלה. מסתכל למעלה. התקרה צרה. רק כשמסתכלים
למעלה מבינים באמת כמה קטן השטח של חצי החדר שאני גר בו. יש לה
כתם כהה כזה של פטרייה, כנראה מרטיבות. זה מפיץ ריח רע וצריך
לאוורר כל יום את החדר שהריח יעבור. זה נראה רע, זה מריח רע,
זה מסרטן אבל זה לא

"היית עמנו, עוד לפני הזיכרונות, עוד לפני האהבות, עוד לפני
התשוקות, עוד לפני הרגשות, עוד לפני המחשבות, עוד לפני.
לעבודתך היית ונשארת נאמן ככלב. לא פסחת על דלתו של זה שהתכסה
בדם. לא דילגת דור. לא עזבת את העקרונות ואת האידיאלים לנפשם.
על האמת לא ויתרת..."

היה לו רובוט מפח. הוא היה מכוער וחלוד, והיה צריך לשמן אותו
כמעט כל בוקר. הרובוט היה עשויי מחלקי מכוניות ישנות ופחים.
הוא לא ידע לעשות את מה שרוב הרובוטים ידעו, אך בדבר אחד היה
טוב - לשים את המכסה על קופסת הזיתים ולסגור חזק.

טוב, אז הוא הולך לקיר השמאלי ומגרד את הראש. הוא מגרד חזק
חזק, ככה משפשף טוב טוב עד שנהיה לו אדום בקרקפת. אז הוא מוציא
את היד מראש. יש לו שאריות של קילופי עור מתחת לציפורניים. הוא
מקרב את היד לאף ומריח. אין לזה ריח מיוחד, לקליפות של הראש
שלו.

דיאלוג
סוקר: היית רוצה לראות עוד פעם את השמיים?
אסיר: לא, לא מפריע לי. גם כשהייתי בחוץ לא הסתכלתי עליהם
הרבה.
סוקר: והיום, היית מסתכל לשמיים?
אסיר: היום אני מסתכל לשמיים ורואה תקרה אפורה. אתה יודע מה,
תרשום את זה.
סוקר: מה לרשום?
אסיר: תרשום שהשמיים אפורים


לרשימת יצירות השירה החדשות
בכיתי בכי מזכך
בו כל דמעה היא עוד טיפת שמן

פחד הוא מדחף
אבק יוצא
אוויר נכנס

כמו פרי בשל
מחכה ליד שתקטוף אותך

עט יבש
לא כותב
גרון צרוד
לא מדבר

Thoughts in the back of the head
come forward
they form shapes inside my brain,
right where the sight is deciphered

בליטות עגלגלות
מתנועעות
תחת שמיכת
עפעפיים מורדים

נשמע קול חבטה
לפני רגע היה אור
עכשיו חושך

משחיז את אמונתי בעצמי
עד שהיא הופכת דקה כנייר
וחדה כדוקרן
שינקר את עיני המסתכל

Inhibited passion
The strife
Is like fire and brimstone
The intellect is burned out

סוריאליזם
Out of the old Jack Daniels Guitar
Spreads the Sea of Music
A glass of red wine plays the piano
Lips hang out to dry

Am I a pen?
Waiting for that moment when I can let my ink spill out of
me like a dick in a hard on?

Truths are softly whispered
Between words

I had a fight with gravity
Now I'm hanging in the air

When you're stable
The air's touch is caressing
Soothing
A bit ticklish at times

הרהור
Discarding the previous day
like a used pair of panties,

Lips spread
Gasp

In my dream I'm wrapped in a white blanket
Lead by fantasies
Into my grave

The rain smears the letters
Erasing my words

At times I'd like to
Disappear
Into the warm hug
Of the air

Out of my head
And back
Nowhere is safe
I've lost track

הרהור
Quietly, the water stream into the sea

Not old
But unused

I look outside and it's white
I close my eyes
but it's still bright

ארוטי
Hmm rain drops
Quite
Fall down on me
Smooth rain drops
Slowly
Fall down on me

מינימליסטי
Spread Soul Wings
Plant creative seeds
Feed yourself

אכזבה
I'm the ever observer
Of things
I can never be a part of
Watching, is the only possibility

I have only two eyes
Both remain closed
How am I supposed to see it coming?

Fascinated like a child's eyes
So drawn to imperfection
It's a misconception

Your blood is rotten juice
Dripping from a black plastic bag

מחאה
מתקשה להעריץ יצור אנושי

אוהב אותך
כמו שדייג
אוהב דגים

לאן שהולך סוחב על גבי את החבילה
שותה כוס יין עם החבילה

אני איש עשוי פירורים פירורים
לא יודע של מה
או אם פעם היה פה משהו שלם בכלל
היום רק המעיל סוגר

באש ובמים
היכולת להבעיר
ניצוץ בעיניים
היא היתרון הגדול ביותר
של האדם

שפה יפה
כבר לא עצוב לי שלעולם לא אוכל
לשחזר
את הישירות שלנו

הכל כל כך ברור פתאום
רק הפרטים חסרים
עוקב אחר חיי
בסקרנות של ילדים

יש לי דבשת של כעס
היא מספיקה לי לימים רבים

הכדור מסתובב
אני יושב
זה כיף שעושים בשבילך את העבודה

החיים
זה לא על הנייר

תחושתי
שיניים נוגסות באוויר
תחושת חוסר משקל

סלעי בזלת מקיפים אותך
הר געש כבוי
הנח לסוליות הנעליים לדגדג
את שפתיך

גורל
כשמציאות תבוא היא לא תשלם
את כל החובות שצברת בילדותך
כשרוקנת את שדיה של אמך
מחלב

זה טוב שהשמים בוכים
הם עושים הרבה רעש
פה ושם נשמע חרחור ענק

כמו זבוב שעף החוצה
ונתקל בחלון

אני חצי בן אדם
וגם החצי לא שלם
היום קמתי מוקדם
אך לא עשיתי דבר

האימפוטנציה של היוצרים
מפחידה יותר מזין רקוב

יכול להיות שהשתנתי
גם בהחלט ייתכן
שנשארתי
אני

עכשיו זה קל לדעוך
כמו להבת נר ברוח
העור הופך לשכבה מאובנת
כמו טיפות שעווה
הנקרשות על מצע של קרח
והמים הנשרפים תחתיהן -
דמעות

הערב יורד על עפעפיי היבשות
מלטף את העיניים הצורבות
כמו לבן על כוויות

אני רק מבצע פקודות
לא אמרו לי שצריך גם לחיות
לא הייתי כשהיו ועדות
הם קראו לי לבצע פקודות

זוכרת זוג עיניים
כשני פנסים כבויים

העיניים האיומות שלנו מאפשרות את אשליית הקולנוע
המוח האיום שלנו מאפשר את אשליית הקיום

קצרצר
אני עוקב אחר חיי
בוחן את הצל שלהם, השחור

יש לי מצב רוח אובדני
הכל נראה לי אימתני
זה לא מפחיד אותי
וזה מה שאיום

אני נר שמונח על רפסודה
צף על המים
בלב ים סוער

ראש גדול
כמו כרוב
מוח חד
כמחט

מראות שבורות
לא משקרות

כולם מתקדמים
ולי אין לאן
צופה בהם הולכים
ואני נשאר כאן

קצרצר
היעדר המשקפיים

אהבה
צר לי יקירי
לא בגופך לבדו חשקתי
כשקרצתי אליך מעברו השני
של הבר

לייצור תשוקה עליך להזיע
להתרכז ולא להרפות
כמו לשבת ברגליים משוכלות
ולבהות בעיניים עצומות


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
פניה
כמו מנגינה שחוזרת בלופ, אתה בוכה על הכאב שלך ולא עושה כלום
חוץ מלבכות ואולי לקלל לפעמים, ולהרביץ לאוויר ולקירות. שום
דבר לא מספק את הצרכים שלך, ואינך משנה את התנהגותך, כמו ילד
קטן. כי כשכואב, אתה רוצה רק לבכות.

חוזר הביתה. מחתים כרטיס. השעה עשר עשרים ושתיים. שוב איחרתי.
אני פושט את מעילי ונכנס לחדר העבודה. אני נועל את הדלת. אני
מתיישב על שולחן העבודה שלי, מרכין את ראשי ומשעין אותו על
ידיי. אני מתחיל לבכות.


לרשימת יצירות התסריט החדשות
קצר
מר אפל צועד ברחוב בבגדי חורף, משקפי שמש ומזוודה. מבטו מושפל,
הליכתו איטית. הרחוב מלא באנשים שמסתובבים בין דוכני יריד
האומנות. כולם לובשים בגדים קצרים. חלקם משתמשים במניפה,
וינטלטור קטן על בטריות או סתם חתיכת נייר בשביל לעשות רוח.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
אולי אתה מכיר את הדרך?
לאן?
לארץ לעולם כן?
אני?
כן?
אה. לא.
חבל.

The minutes go by ever so lightly. They pass across me like
water in a river that flows towards his sea, not even
noticing me. I'd like to reach out my hand and grab a peace
of those water (however impossible that might be), to hold
it in my arms and say

It's time to quit exploring the boundaries
Within which freedom is redefined
Lay a head on a soft pillow of troubled mind
Move cautiously

The End of Suffering was a small vaccine. It was usually
injected in the wrist or the tip of the left eyebrow.
That made all the world clean. Clean of suffering.

Useless as an embryo in its mother's womb. That's how I want
to live.

הכביש הזה לא תמיד היה ככה. תנודות האדמה חרצו בו קמטוטים של
זקנה. פה ושם נפער עוד בור. היום כבר אין מי שדואג לסתום אותם.
הרוח מפזרת חול סביב - עוד מעט ולא יראו אותו בכלל.

אתה יודע, ידיים גדולות מפחידות אותי.
למה זה?
הן יכולות לתפוס כל דבר שירצו.
זה לא אומר שיתפסו.
נכון, אבל הן יכולות. ומה אם יתפסו אותי?

כל יום הוא יום חדש, וכולם ביחד ישנים או ישנים או משהו. או
כלום. אני למשל זה משהו, אבל זה גם כלום.

לילה מבוהל כי ברח לו היום והוא לא מוצא את עצמו בלילה. לילה
רוצה לישון אך לא יכול להירדם. ירח מתגעגע לשמש כאוהב רחוק
שמעולם לא נגע באהובתו, מת להרגיש את חומה עוטף אותו. כדור
הארץ התעייף מלהסתובב סוב וסוב. כל כך מהר הוא הסתובב לו כל
השנים הללו ולשווא

מחייך חיוך עקום למשמע דבריי. חלאס עם הדעתנות הזאת. אולי עדיף
להיות בן אדם בלי דעות. ככה בן אדם בלי דעת. אם אין לך דעות אז
אתה לא מביע אותן. אולי מוטב שכך. באמת חבל כי דעה זה להגיד
סתם דברים שלא נכונים באמת, הם רק דעה.

אח איזה חום. תוהה, אם אטמון את אצבעי בכוס קרח, האם תהיה שם
קשת?




- "סליחה, מה
השעה?"

- "מישה שוורץ.
בדיוק אתמול
תיקן לי את
השעון."

- "מה?"

- "אה. חשבתי
ששאלת 'מה
השען?'.



לא שומע טוב.


תרומה לבמה





יוצר מס' 52825. בבמה מאז 6/7/05 13:08

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשיר-לי יונגבלוד
© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה