|
המלצר המשופם נתן מבט אלכסוני, נפעם וחשדני כאחד,
במאן-דהוא הסקרן שנכנס לכאן. ביד מיומנת הוא הושיב
אותו ליד עמוד היוצר של שי ספיר, והגיש לו תפריט.
"שי ספיר, בן 32, אבא של דניאל, עיתונאי, חצילן
מוסמך מייסד. אדם בעזרת האל", נכתב בו.
המלצר כיחכח בגרונו ברוב טקס, גורם לקורא הסקרן
להרים את עיניו.
"היום מאוד מומלץ לקחת את 'טקסי ספיישל' כמנה
ראשונה. למנה עיקרית תוכל לבחור ב'בין קודש לחול'
האוורירי, או ב'בלדה לכוכבת פורנו' המריר, אבל אם
תחשוק נפשך במשהו משביע יותר לך על 'המניאק שעצר את
הזמן' או 'סוטול אירי בשבע דקות'. בפינת הקינוחים
'ז'בוטינסקי סוגר חשבון', 'משיבונשמה', 'רגע בשקיעה'
או 'קראפטוורק ואבא בדרך לטיחואנה' יעשו לך מתוק
בפה".
המלצר לקח אוויר והמשיך: "וכדי שתהיה מרוצה, חלק
מהסיפורים מתקשרים לשירים מסוימים (שרשומים בסוף
היצירות הרלבנטיות), והולכים איתם ממש מצוין. שווה
לנסות ולהשיג את השירים, כדי להפיק את מלוא ההנאה
מהניחוח הטהור של המילים".
והערה אחת לפני שממשיכים: ברגע, ביום, בחודש ואפילו
בשנה שבה אתם קוראים את המילים האלה, אני מצוי
בתקופה יבשה ביותר. בחיי, אני כבר לא זוכר את הפעם
האחרונה שבה כתבתי מילה יצירתית אחת, אבל אני לא
בפאניקה מזה: אני משוכנע שגם היובש הזה יעבור.
עד אז, אתם מוזמנים לטעום מהמעדנים שיש בדפים הבאים,
סיפורים קולעים יותר ופחות, אולדיז באט גולדיז.
בתיאבון ובהנאה,
ברוכים הבאים לעולם שלי,
שי
מתי הכל הסתבך? מתי הבעיות של העולם עברו פתאום אלינו, ומתי
הגיעו החשבונות הראשונים וטרחת שכר הדירה והדאגה התמידית הזו -
לילד שעוד לא נולד, למקום עבודה שעוד לא אבד, לגידול סרטני אצל
האישה שהביאה אותך לעולם
|
אחת הפריבילגיות שגלומות בבילוי כל לילותיך בפאב, היא שאתה
לומד לדעת בדיוק אילו שירים מסתתרים בכל קסטה. על ראש הטייפ של
"החצר האחורית" מתארחים הערב אבירי הבלוז הלבן
|
סינטבון אחד שאל אותי פעם איך אני מסוגל למלא שורות שלמות על
לא כלום. בזמן שחשבתי על תשובה הולמת הייתי עסוק בקרצוף נמרץ
של עורי בפניו של השואל
|
כשאנשים שחלפו ברחוב הסתכלו עליו, הם לא יכלו לראות את הלב
השבור שלו, שדימם דמעות בלתי-נראות מאחורי שכבת הטריקו והעור
שלבש
|
היא קרעה את עצמה ממנו בפתאומיות, וצעדה במהירות במורד הרחוב,
נוקשת בעקביה מארש של פרידה.
ורק הריח הזה, המבושם, הנפלא - נותר להשתרך אחריה, כמו ילד
שמתעקש להישאר בלונה-פארק גם אחרי שכיבו את האורות בגלגל הענק.
|
שבועות על גבי שבועות הם חיו בתיבה שבניתי. שבועות על גבי
שבועות בזבזתי בניסיון להשליט סדר בבלגן, לפייס בין החמור
לגמל, לנגב לפיל את התחת שלא ילכלך את התא. כפויי טובה שכמותם.
|
"איך נתת לזה לקרות לך?" מלמלתי לעצמי. אני, שהייתי בן נאמן
ואדם אוהב כל חיי, מנהיג המפלגה הניאו-נאצית? אמא הייתה משתבצת
אם הייתה בחיים כדי לראות את זה.
|
ישבנו שם, צפדי ואני, בנמל הישן בשישי בצהריים - במקום הכי
מסריח ובשעה הכי תמימה, כמו שצפדי היה אומר אם היה בחיים לקרוא
את זה -הבטנו על המגדל העשן של רידינג ועל הים ושתקנו.
|
הרבה זמן אחרי שהשמיים נפלו לי על הראש, החביתה שבצלחת שלי
היתה כבר קרה לגמרי. הקצף של ההפוך נראה כמו שבטח נראה השפיך
שלהם כשהוא מתייבש לך על הפרצוף על סט הצילומים
|
המטומטמים שסביבנו חשבו שאת חונקת אותי בין חומותיך. אבל אני
ערגתי למצור המתוק שלך. עוד, לחשתי לך, תמשיכי להקיף אותי מכל
הכיוונים. תגני עלי מפני העולם, אל תתני לו להכאיב לי.
|
האיש המגן על ארצנו צפה על גדר המערכת באמצעות עשרות מסכי
טלוויזיה במעגל סגור. מבעד לשקים של עייפות, סרקו עיניו הקטנות
במהירות את המסכים ולא החמיצו אף פרט.
|
בגיל 75, דעתה הצלולה הצליחה לסתום את הפה לכל מי שלא הבין איך
זקנה כמוה יכולה עדיין לפעול כמרגלת. כל עוד שר הביטחון היה
קופץ אליה פעם בשבועיים ומעדכן אותה בכל מה שקורה, לא היה אכפת
לה מה יגידו עליה מאחורי הגב
|
המילים הן הזונות של המחשבה ואני מסרסר בהן ללא הבחנה.
בכל פעם שאני זקוק להן, אני ניגש אל בית הבושת הענק של המוח
ובורר לי מהן את אילו שבהן אני חפץ.
|
כשהרוח מכה על פניי, אני יודע שהשמיים הולכים ומתקדרים. הרוח
תמיד מכה על פניי.
|
השמש קרבה אל אמצע הרקיע, ואני כבר נוגע בגלים. מתעקש להאיר
משום מה, כדי שאולי מישהו שיסתכל על הים, יראה ויחשוב "היי,
הירח עוד מאיר"
|
המיילדת ניסתה לבלוע את הדמעות. היא כבר מזמן הבינה שלבעלה
הקברן אין שום עניין בסיפורים שלה על עבודת הקודש בבית
היולדות. למרות זאת, היא חשבה שזה המינימום שהוא חייב לה על זה
שסירב כל השנים לתת לה ילד משלה.
המיילדת נאנחה. תוקפן של הדמעות והתחינות פג
|
"במשך שנים אומרים אצלכם חיילים שעוד לא נולד המניאק שהצליח
לעצור את הזמן - אז, הנה אני פה. אני מבקש שתקשר אותי עם
קברניטי הצבא, כדי שאוכל לבשר להם שהגעתי ושאני מוכן להתחיל
לעבוד"
|
מאחוריי, התאמצו נופיה של באזל להיכנס בכל כוחם אל התמונה. זה
לא עזר להם. מה שנשאר זה הרצל והמרפסת, המרפסת והרצל. איזה
הרכב מנצח.
|
רק מי שמביט, מרוכז מאוד, לקטע המסוים הזה בפנים שלו, שם לב
שמשהו לא בסדר. מי שלא יכול להרשות לעצמו להתעמק בפרצוף של
בנאדם עצבני כמוהו, אין סיכוי שיבחין בטיק הזה.
|
הוא לא זוכר איך זה היה, לקבל חיים חדשים. לא היה רגע בשמונת
החודשים האחרונים שהוא לא ניסה להיזכר מה בדיוק עבר עליו אז,
אבל כנראה שהמוות הצליח לטשטש אותו כהוגן
|
בין הצלחות שלא היה לו כוח לשטוף, לבקבוקים הריקים שהתעצל
לזרוק, יגרור טור נמלים עיקש את מה שנותר מהחודש שחי בלעדיה.
הוא יזכור כל הזמן שבבית שהיה גר בו, מונחים עדיין הזיכרונות
על המדפים, מקופלים ומגוהצים, מחכים לאיש הבא שלה שיחווה אותם.
|
ככה אתה מסוגל לעמוד שעות. לבסוף אתה בוחר תקליט אחד, משלם
עבורו ויוצא מהחנות אל הרחוב הגשום. ברווח הצר שבין זרועך
הימנית ומותנך מצויה אישה שחורת עור, באריזת קרטון יפה
|
התינוק שלי לא היה ילד הפלות. הוא היה כבר בדרכו אלי אבל אני
לא רציתי לצאת לקראתו. מדי שחר הייתי מביט אל החלון הגדול
באימה בלתי מוסברת, מחפש באופק סימנים לבנים של חסידות.
|
דרך המראה במונית של גבי ניבט אליו דיוקן מאוד מוכר, שעד לא
מזמן התנייד לכל מקום רק עם אשתו ושלושה מאבטחים. "לילה טוב,
אדוני ראש הממשלה", שומע גבי את עצמו מכריז בקול חגיגי.
|
הפרחים בכו. גפני היה מוכן להישבע בכך. דמעות גדולות ושקופות
זלגו במורד עלי הכותרת של החרציות, ונשרו אל משטח השיש של
השולחן, מנקדות בדרכן את הגבעולים ברסס מלוח
|
אני מבחין בקמטים שנחרשו בפניך שהן פני החלקות. בשערך הדליל
בקו המצח, בשפתיך החרבות ובעיניך המצועפות המביטות בבבואה
המשתקפת, שעבורך היא זיכרון ועבורי היא חזון
|
הנשיקה נקטעה רק כשכבר היו בחצר הסמוכה למסעדה. יעל החלה
להפשיט את המחבל. היא הרימה את החולצה הרטובה-מזיעה שלבש,
חושפת את חגורת הנפץ שנקשרה לבטנו. את הפחד שבו טבלו קודם
עיניו החליף כעת משהו אחר: תשוקה טהורה
|
אני לא רוצה שהילדה שלי תדע מה זה פיגועים, ואני לא מוכנה שהיא
תראה בטלוויזיה את מיליוני המפגינים ששורפים איפה שרק אפשר את
דגל ישראל, אותו דגל ששתינו תלינו על המרפסת לכבוד יום העצמאות
|
בלילה שאחרי הלילה שבו אמרתי לו שאיני אוהבת אותו יותר, קדח
מקמנוס חורים בתקרה והשחיל בהם שני ווים גדולים.
לאחר מכן טיפס על הכיסא שקניתי לו, השעין ידיו על משטח העץ ואת
אצבעות רגליו כרך סביב הווים, תר בתנועות קטנות של האצבעות אחר
התנוחה הנוחה ביותר. לבסוף
|
חוץ מעורות שור הבר שבהם זוכים רק הצדיקים, חל בגן-העדן איסור
על השימוש בעורות ובפרוות אותנטיות מן החי. משום כך, מצפים
הצדיקים את לוחות המחוונים במרצדסים שלהם בפרוות שור-בר
אמיתיות, ומוציאים לכולם את העיניים
|
הייתי השליח נעדר-הברירות, הנכנס בצעד מהוסס ללשכת אדונו עם
איגרת השכול מגולגלת בכף ידו המיוזעת. ואז, מה יהיה עלי אז?
|
עצמתי עיניים ודמיינתי את הקול שלה עומד בלבוש פרובוקטיבי
מתחת לפנס הרחוב, משדל אותי קצת, מאיים עלי קצת, צוחק וזורק את
הקונדום שלי לשלולית שליד הכביש.
|
אלף ואחד יגאל עמירים קטנים התרוצצו לה בתוך העיניים כשהיא
פקדה עליי בקול חרישי לחסל אותם
|
הגבר היחיד ששרד בממלכה אפופת עשן הסיגריות הזו, היה סמי
פלאטו-שרון. כרזת בחירות שלו מ-1977 השקיפה בעיניים דוממות על
הנשים ההדורות שבאו בשערי המספרה. הוא הביט בהן מבעד לחלון
צהוב, מפזר חיוכי פאקו-רבאן לכל עבר
|
הגבר היחיד ששרד בממלכה אפופת עשן הסיגריות הזו, היה סמי
פלאטו-שרון. כרזת בחירות שלו השקיפה בעיניים דוממות על הנשים
ההדורות שבאו בשערי המספרה. הוא הביט בהן מבעד לחלון צהוב,
מפזר חיוכי פאקו-רבאן לכל עבר
|
בדיוק כשהיא אמרה את ה"בוא נתחתן" שלה, שארית הלשון שעוד היתה
גלומה בתוך פי, זינקה לה אל מרבד התה הלוהט שבספל. הצריבה היתה
נוראה.
|
מבטו של הסמרטוט היה הנשכני מכולם. "ומה יש לך לספר לנו עכשיו,
פומפה נכבדה?", שאל. "איך היה הקונגרס לענייני סניטציה שהיה לך
עמוק בתוך הג'ורה?"
|
אני פורץ את דלתות הפאב ושועט פנימה. ליד הבר שעונה מלצרית,
מפנה גבה אליי. לפני שאני מספיק למרק את משפט החיזור הבלוי,
היד שלי כבר חופנת לה את התחת
|
חימנז נורא אהב רכבות. היה משהו בהשתקשקות המקושקשת של
הקרונות, שגרם לו להשתוקק לכשכש שוב ושוב את גוויתו הצפודה
לתחנה המקומטת
|
בין השמש לים היתה מתוחה רצועה אדומה-סגולה ורוטטת, שבתוכה
ניטש קרב ההתשה בין החמה לגלים
|
באותם רגעים נדירים של יופי זך ושלם, עמד אנטואן לבדו, זכאי אל
מול העולם. אף אחד לא היה יכול לקחת ממנו את הרגעים האלה,
הדקות שבהן החוף היה רק שלו, גם אם התהלכו בו עוד סהרורים
|
ככל ששיקשוק הקרונות הלך והתקרב, כך הלך והתחזק אור עמום ומוזר
שהלך והכתים את השיפולים המערביים של ההר. יותם התהפנט מול
האור הזה, עז כמו זוהר הצפון, שצבע את המדרון באדום וצהוב
|
חייכתי ושמתי על השולחן שטר של חמישים שקל. כולל טיפ ודמי
אבטחה. העיניים המושפלות של ש"י עגנון הציצו למלצרית ישר לתוך
הפירסינג, אבל עשה רושם שזה לא הפריע לה
|
איזו שנה מתוקה, אתם אומרים לעצמכם ורוצים לחייך בחזרה - אבל
מייד מרצינים.
רגע, מה היא מביאה איתה, התשס"ג הזו? מי יודע אלו צרות וטרדות
מסתתרים בכיסי שמלתה?
|
זה סוף העולם, זה מה שזה. עוד מעט השוטרים יפרצו את הדלת
בבעיטה ויירו בך כמו בכלב. אני יודעת שהם מתקרבים אליך.
הסירנות שלהם בטח עולות ויורדות בכל העיר
|
אני רועה כבשים
אך הכבשים אינן רואות אותי
|
לכל איש יש שם בחייו
וכשהוא מת שמו הולך ממנו
ונטבע כמו חותמת רותחין
בנשמתם של כל אחד מאוהביו
|
אני זונה של השפה העברית, יושב בחלון סגול של המתנה,ומחכה לאלת
המוזה שתבוא ותדפוק אותי עד קצה הרחם, כדי שמשהו מזרע ההשראה
שלה אולי יפרה אותי וישריץ ממני יצירה.
|
השעון הביט בי, מתחנן לעוד פעימה, רגלו הקצרה מזדחלת בצליעה אל
עבר השעה החמישית. שמש-פג של שחרית הציץ לעברי, נזהר ומליט את
סומק פניו בתכול השמיים
|
גור קטן שלי, אהובי האבוד. חסרונך מורגש בצורה המוחשית ביותר
בריק שנפער בחיקי - הפינה החמה שבה אהבת להתכרבל.
כמתוך הרגל אני מיטיבה את משכבי, מקערת-מחממת את בטני, בלגונה
אימהית שמקווה לקלוט אותך שוב.
|
את כמו חלום קיץ, כמו חתולה גדולה. כמה שאת יפה כשאת ישנה. כמה
שאת ישנה כשאת יפה. שקטה כמו החושך, מבטיחה כמו סדין השני של
הבוקר
|
על המדרכה הסמוקה מתגלגלת עגלה חייכנית, נדחפת באיטיות על-ידי
אמא צעירה ועייפה. מותניה הנדיבות מערסלות תחת עגול ורופס,
צרוב לידה קשה. תגידי, אמא, את עוד מזדיינת לפעמים?
|
|
|
בקשר לסלוגן
מקודם:
הכל אמת לאמיתה |
|
