|
תמיד יש חלום שמתנפץ בבוקר שאתה מתעורר
ואף פעם הזמן לא מרפא את הכאב
תמיד יש צלקת שנפתחת במקום שהיא אמורה להסגר
ואף פעם הזכרון הרע לא עוזב
גם הפעם הבית שהיה אמור להגן
זרק אותי לרחוב
כמה שרציתי להרגיש רחוק
לשבת בבית הביא אותי קרוב.
קרוב למכות,קרוב למחשבות,וקרוב לכל מה שאני אכתוב
כאן!:)
נ.ב. השם שלי הוא שי כהן,אבל זה לא היה פנוי(מן הסתם
במערכת) והוספתי את הכינוי פוליקר
גם הפעם יצאנו למסיבה. "חבורת החלומות" מכה שנית. אני, אסף,
בעל המראה הטוב; חברי יובל, האדם בעל הרגש והחן, הביישן,
שמפתיע בבת אחת. יש לו טקטיקה מיוחדת, לסתום ת'פה מבושה
ולהסמיק. אחר כך הוא מביא אותה הביתה, שולף את הגיטרה, כאילו
שעל הבמה כל הבושה נעלמת...
|
בחוץ אני שומע רחשים, מישהו מסתובב במסדרון מחוץ לבית, פתאום
הפסקת חשמל.
|
השקט באווירה כללית, עולה ומטפס על הקירות
בצלילים צורמים וזכרונות רעים, כצללים וצלליות
|
אתה במרחק פסיעה מן האושר
ותמיד מצליח לסבול
גם כשהייתה למטה
חשבת על איך לא ליפול
|
כי יש מקום שגם את לא נוגעת
הוא מוסתר בין עשרות שכבות
גם אם את חושבת וגם אם את יודעת
היכן נמצא הארון שבו מונחים המפתחות
|
את באה אליי לחדר
רוצה חום רוצה לדבר
רצית לראות אותי
להגיד שמשהו חסר
|
יש לו כתף של חבר לבכות
ואין לו את הכתף שלה לאור שקיעה.
יש עוד כל-כך הרבה לחוות
אבל הוא רוצה רק את גופה.
|
הכל מסתובב סביבי ואני שוקע
בבור שרק הולך ונהייה יותר ויותר עמוק
את בטח לא שומעת, אני לא מפסיק לצעוק
|
אם אתמול היית פה
עכשיו אתה נסתר
פעם עוד יכולתי
לקרוא לך בקול
היום לקרוא לך אני כבר לא יכול
|
מה שלא גדלת איתו לא תדע לאהוב
אתה רוצה להרגיש אבל זה לא קרוב
מי שהלכת איתו ילווה אותך תמיד
|
איך לא הבנתי עד כה
את כוח האויב שלי
שמשיג את כוחו
מהקרניים שלי
|
אתה שוכב בשקט
ואז פתאום אתה מחליט להתפרץ
בלי שירגישו
אתה לאט לאט מתחיל להתפוצץ
|
והכול אותו משחק קבוע שם ביני לבין עצמי
עוד יום ועוד שבוע וספק חדש יטריד אותי
|
כמה פעמים אני אומר לך?
לא כל הזהב נוצץ
השנאה היא בועה קטנה
שתיכף תתפוצץ
|
|
|
אם ניוטון לא
היה זורק תפוח
על האדמה , היא
לא היתה מושכת
אותנו כל הזמן.
האנציקלופדיה
בליטניקה |
|
