|
הנייר הוא הפריקה שלה.כמעט כל שיר מתקשר ישירות
לחייה.כותבת כשלוחץ, ולא לוחצת בשביל לכתוב.
חולמנית אבל מציאותית, מנוגדת. שונאת להגדיר את עצמה
אבל לפעמים מתפתה להגדיר אחרים.
אוהבת להיות מקורית, אבל לא במידה שייגרום לה לוותר
על דברים.
פוחדת לאכזב, פוחדת שהיא עושה דברים שלא מתאימים לה,
פוחדת לאבד אנשים, פוחדת. ותמיד תמיד אופטימית.
יודעת שיהיה טוב, רק לא יודעת מתי.
"יוני, אתה יודע מה יש מאחורי הקשת" שאלתי. "בטח עוד עננים"
הוא ענה לי. התאכזבתי קלות. הוא בטח לא יאמין לי. לא יוני, יש
שם חדר גדול שבו נמצאות כל התשובות לכל השאלות בעולם! זה החדר
הכי גדול בעולם ואפשר להגיע אליו רק כשיש קשת. "מאיפה את
יודעת?"הוא שאל אותי.
|
למה בכל טוב יש גם ספק
ובכל דבר מלא יש גם קצת ריק.
|
ואולי אני מעדיפה לחלום על זה,
כי קיים בי עוד הפחד שאני לא מספיק טובה.
פינה בלב שאליה עוד לא הגעתי,
חלק כואב שבו עדיין לא טפלתי.
|
זה יום מן הימים האלה שצפויים לכל אחד.
יש רק פתרון אחד, שקשה להשיג אותו מייד.
מבט אחד, הכול נבנה, אבל עכשיו אני כ"כ שבורה.
|
כבלים נסתרים בתוכי נפרשים
כמו רוצים שלעולם לא אהיה בן אחרים
כמו רוצים לראותי נמוגה לבדי
בן צללי אנשים חופשיים
|
אנשים רוצים שידעו שהם מיוחדים.
אנשים רוצים להטביע את חותמם,
שיהיה משהו שישאר אחרי מותם.
|
אך מלאך המוות עוד יגיע לכולם,
וכל מקום בו נתהלך נראה רק דם ודם.
|
תסביר לי את כל מה שאפשר לדעת, כדי שאוכל לצאת לחפש.
כי אני יודעת שאי שם מחכה לי החדר, שבו אוכל להבין את הכול.
כי קשה לי פה להיות, בלי להבין ורק לנסות לגלות,
לנחש מחשבות, להבין הרגשות ולפצח את כל התהיות.
|
אני כעוסה, אני שפוכה, אבל אני לא עצובה.
אני עדיין לא מבינה מה בדיוק אני מרגישה
אולי זה סתם רגש, אולי זה לא אומר, אולי זה לא יתגבר.
|
פוחדת, כל כך פוחדת, יושבת וחושבת.
פני לאן לא יודעת.
ושוב אותן המחשבות אותי תוקפות,
רק שכל פעם מלוות בסיפור חדש.
|
אחרי פרק זמן ארוך של פעילות סתמית אך לרוב מהנה, אני חייבת
קצת לנוח, לנשום עמוק ולקחת כוחות להמשך.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
"אנשים הורגים
צפרדעים סתם -
והן לוקחות את
זה ברצינות!!!"
לך תבין... |
|
