|
הַרְאִינִי אֶת הַנֶּחְבָּא בֵּין שִׁכְמוֹתַי
הַמְּצַמְּחוֹת כְּנָפַיִם
|
רוֹאֶה בָּךְ דְּגִיגִים
כִּבְמֵי בְּרֵכָה מוּפֶזֶת
אַתְּ אוֹר, וְאַתְּ צֵל וּמַיִם צְלוּלִים
|
אַתְּ פִּזְמוֹן חוֹזֵר
מְזַמְזֵם אוֹתָךְ בְּשֶׁקֶט
כְּלוּם כְּבָר לֹא קוֹשֵׁר
וְהַתְּמוּנוֹת נֶאֱלָמוֹת
|
אִשָּׁה עַל הַמַּשְׁבֵּר
וְשִׁיר בּוֹכֶה נוֹלָד
|
אִם אַהֲבָה אַתְּ מְחַפֶּשֶת
תְּקַלְּפִי עַצְמֵךְ עַכְשָׁו
מֵאֱלוֹהִים, הוֹ אֱלוֹהִים
וְאָז נֹאהַב
|
כך, בינתיים, מבטים אוחזים כטנגו אחרון
ומצטלבים ונפרדים, ומצטרפות לנו דקות מתוקות
כן נעים לנו הסתם, רחוק כל כך מהגיון
וכל השקט הלוחש של התחלות, יכול עוד לחכות
|
מִישֶׁהוּ אוֹמֵר אֶת הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ
מַשֶּׁהוּ בָּרֶגַע הוּא מֻשְׁלָם
מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב לָךְ אַהֲבָה
אַהֲבַת אָדָם
|
|
|
הייתי באוטו,
ואז פתאום
נזכרתי ששכחתי
את המפתחות.
נשאלת השאלה:
איך נכנסתי לכאן
בכלל?
האישה הקטנה
ברגע של בלבלה. |
|
