|
Dont read the back of the book, read the book
and try to enjoy life
בשלב מסוים התחלנו להעביד 10 ילדים קטנים שיחברו ניירות
גרוסים, כי לנו כבר נמאס לראות פסים. לא היה לי נעים מדני, אז
הפכנו אותו לספק של ניירות, הוא היה מביא אותם במשאיות חומר
משובח כזה אף אחד לא הצליח להשיג.
הרגשתי כמו מלך העולם, מנכ"ל חברת "A4 איי3 "
|
אפילו בן של גנן הם היו קוראים לי, צוחקים וזורקים עלי אבנים.
ואני, תמיד ברחתי משם בוכה והם רדפו אחרי בשדות צוחקים ואני
בוכה.
|
המחשבות זורמות כשאתה לבד בחושך, וכשיש לך על מה לחשוב אז הזמן
מתמלא, ואתה מוצא את עצמך בשעת זריחה כשעוד כמה שעות אתה צריך
להתחיל לעבוד.
ואז אתה נרדם ומאחר לפגישה חשובה ומפטרים אותך כי זו לא הפעם
הראשונה שזה קורה.
|
אמרו לי שאני תורם לעצמי ושהצבא יעזור לי להסתדר בחיים. בטח,
להיות קבור בתוך שיח במשך יומיים כשאפילו כבשים לא רואות אותך
בטח עוזר, אם אתה צלם של נאשיונל ג'אוגרפיק. ולהשתין בבקבוק זה
עוזר, לחרבן בקופסאות פשש... מזה עוזר אם לא הייתי נשוי הייתי
הופך את זה ל...
|
שוב העורב אומר לי
לירות במורה שלי
ושוב אני אומר,
ומנסה שוב לשקר
שאני לא רוצה
|
וראשו של הנער נופל
וידו של הנער נושרת
|
לא מבין מה קורה לי
לא רואה פס ישר
מביט בך בעיניים
לא מוצא שום דבר
התקרה לא מושכת
הרצפה מטונפת
|
איברים עפים באוויר
אנשים מבקשים שאקח אותם
לעולם שלי.
|
בבוקר הגיעה בחורה טובה
מבית טוב, שיודעת לעשות דברים טובים
|
דברי איתי בשחור לבן
דברי איתי אל תבהי בענן
|
אף אחד לא יישן ליידי ולא
יכול להעיר אותי
מחלומותיי הרעים
|
הוא ששתת דם בשדה מלחמה.
הוא שהביא ורד אדום
לבחורה.
|
התכריכים שכרכתי סביבי
נרקבים כלא היו.
|
איך המים נסו, ושמים רבו
וגופך המדהים עוד נחבא בין כפלי הבגדים
|
זוחל אל ספסל
נשכב על הגב
מניח שלא אתעורר שוב
מרגיש קצת מאוכזב
|
לעוף לנשום להיפתח ולזרום
ללכת לאיבוד ולא לדעת, כי טוב לי איפה שאני כרגע
ושום דבר לא יוכל לשנות את זה
|
בא לי שק אגרוף להתפרק ולעוף
|
כשאמרתי לך בואי
והלכת בלי לשוב
|
מי אמר שבנים לא בוכים
מי אמר שאהבה זה לא אחד
מהדברים היותר מטרידים בחיים.
|
בקצה מסדרון
אדם עם קנה של אקדח בפיו.
|
הכעס שמופנם האהבה שנדחקת הצידה
הצורך לרוץ את מרוץ השליחים
לשחק במשחק כל עוד יש בי כוח
לא לחכות לדוור כי דבר לא יגיע
לא ליפול למטה
|
באת הבית נרדמת כמו גבר
ברבות הימים תתעורר ותיפול.
|
נרגשת כילדה
שגילתה לפתע את יופייה
מביטה במראה ורושמת
את ליבה.
|
ונקום נקמת סתיו
באביב העולה.
|
כבר שכחתי מה לבשת
כשקברתי אותך
|
תולש חלקים מעצמי
ומניח אותם
בקופסא חלודה.
|
וזיכרונות שלא שכחתי מציפים אותי ביום
גם דמעה אחת או שתיים
לא חומקות מן החלום
גם צבעוני יש יום ולילה
יש עונות שמתחלפות יש סגור ויש פתוח
יש קיים ויש אינו
|
בהתחלה נרתעים אבל אחר כך מחפשים
משהו בתוך כל נשימה.
|
לפתע עולה בי רצון לאהבה
מוקף בצער עמוק
מוקף בדיכאון לא מוכר
|
בתכנון עצום, הם חותכות את וורידי
אני מביט בהן לא אומר להן די
הדם זורם מוורידי החוצה
ויוצר שלולית אדומה וטהורה,
|
החדר הזה נראה לי עקום.
אבל אני שותק
|
שקט ארוז בקופסא עם סרט קטן
וכוכבים קטנים בצד.
|
לא רוצה אוכל
לא רוצה עזרה
לא מחפש תשובות
רק רוצה מנוחה.
|
בכול אופן אף אחד לא מתגלח פה ורק עלי לא רואים,
אני הולך לישון עכשיו, מקווה שיצמחו לי שערות על הביצים.
|
אז זה הופך לשגרת חיים ומדור לדור מעבירים את זה הלאה. וזה לא
משנה אם זו שנאה שעוברת מדור לדור, או הרגל שעובר במשפחה, כמו
ללכת לצבא.
זה פשוט נהיה אחד השלבים האלה שאתה צריך לעבור בחיים לפני שאתה
מקבל את החופש שלך.
|
"בשיעור אחוזי הערנות יורדים לאפס, הרצון לחיות יורד לאפס, וכל
אחד מרגיש כמו אפס."
"אל תעמדי על קצה צוק אם בחרת כבר לקפוץ."
|
חמישים ושלוש חמישים וארבע
איך שהיא השתנתה
|
דיכאון, סכין,
שרפרף, דלי וטלפון מנותק.
|
|
|
למה אני לא יכול
לכתוב ככה?
למה?
למה?
למה?
אני רוצה גם!
אחד שלא יכול
לכתוב ככה |
|
