|
משוטטת לי ברחובות
במציאות המדומה
מחפשת שאריות של אהבה
|
את הפטמות את צובטת
ואני מתפוצצת
צועקת
אאוצ' זה כואב
|
זוכרת את אותם הימים
שבניתי לי ארמון בחול
|
אמרת
זמן,
רק זמן ירפא את הכאב.
|
וכשהפרח ייבול,
והעלים יישרו,
אדביק אותם מחדש.
|
והספר הזה,
חיי,
מחולק לפרקים פרקים.
|
האנשים ברחובות מתאיידים,
הדמעות מתנפצות לרסיסים.
|
ובחלומי אתה עדיין שם אבא
מחבק,
אוחז אותי בחוזקה
|
בשעות הדימדומים
השמים מאדימים
מוחקים כל שריד של שמחה
מיום שלא היה
|
למה לא חיכית לי
א ב א
למה ?
ואני רק רציתי למות...
|
ואז הגיעה העצבות,
ולעצבות יש דינמיקה משלה.
|
רוצה רק יום אחד אותך לנתק
רוצה הכול,
אבל בעצם,
לא רוצה שום דבר.
|
הצדודית על הקיר משתקפת.
והיד מלטפת,
מתענגת.
|
|
|
סלוגנים לא
חתומים
כמוהם כילדים
שאביהם מסרב
להכיר בהם.
אפרוח ורוד,
מקפיד לחתום
תמיד על
סלוגניו,
ובמקביל להתעלם
מילדיו שלו, כי
למי יש כוח לשלם
מזונות. |
|
