|
לא.
עוד קלוריה, ועוד קלוריה, ואולי רק לנשנש קצת עוגה כי לא אכלתי
מהבוקר, וזה בסדר קצת לרמות וקצת לזייף, אף אחד לא יידע.
|
הוא ישב על הרצפה, ובהה בחור ברצפה. הוא אהב את החור הזה, היה
יושב שעות לידו ומספר לו סיפורים. היה מדבר איתו על כל מה
שקרה, ועל מי שדיבר איתו, ועל החברה הבת זונה שעזבה אותו.
|
שנאתי את הדייר הזה. היה לו חיוך מעצבן שכזה, כאילו לועג לי.
תמיד חייך, חיוך מרושע של שמחה לאיד.
|
היא הייתה מאוד יפה, מיוחדת כזאת. היה בה משהו שונה. היא הדיפה
ריחות מוזרים, כאלה של רפואה אלטרנטיבית ונפטלין. בהתחלה
גמגמתי קצת, ואחרי זה הרגשתי אידיוט.
|
אני רואה שוב את כל החיים שלי, עוברים לי מול העיניים, תוך
חוסר התחשבות מוחלט ברגשות שלי, שפתאום נראים לי כל כך
שבריריים.
|
לחש לה שהוא אוהב אותה.
באמת-באמת אוהב.
לא סתם.
|
הוא היה ממוצע, שנראה ממוצע, שקל ממוצע, בגובה ממוצע, עם בגרות
ממוצעת, עבד בעבודה ממוצעת, קיבל משכורת ממוצעת, ישן זמן ממוצע
ואכל ממוצע.
היא היתה חמודה, אבל קצת רזה מדי, וגם גבוהה מדי. דיברה יותר
מדי, והיה לה קול צפצפני מדי.
|
בתחנת אוטובוס נידחת בלב תל-אביב, יושב בחור וקורא את מדור
הספורט. בידו השניה כוס קפה. בידו השלישית סיגריה כבויה. הוא
מדליק אותה וחוזר לקרוא בנחת. לידו יושבת נערה, צעירה וחיוורת.
|
היה בה משהו עצוב כזה. המבט שלה היה אומלל, כאילו נגמרו לה
המים החמים באמצע המקלחת.
|
חלון התקווה הקטן שלי.
דרכו אני רואה...
|
תיאורטית, אם האהבה הייתה אדם, היא הייתה גבר ממוצע בגיל
העמידה. הוא היה קם כל יום אחרי הצהריים, פותח את המקרר, מופתע
כל פעם מחדש לגלות שהוא כמעט ריק.
|
הגעתי הביתה, וראיתי את האקווריום שבור.
|
קיבלתי בלון. בלון קטן ופשוט. שמתי אותו בצד, והוא ריחף לו ככה
בפינה.
אחרי זמן מה ראיתי אותו שוב; הוא היה חצי מנופח, כבר לא בדיוק
ריחף. לקחתי אותו. רציתי לתקוע בו סיכה ולסיים את זה.
|
הריח שלו עדיין עלי. ספוג בתוכי. בבגדיי, בסדין שלי. כאילו
מסרב להרפות.
הטעם שלו, המתוק והמתגרה, שוכב לי על הלשון ונח. נותר בי לנצח,
כאילו מצהיר שלעולם לא יעזוב.
התחושה של המגע שלו, העדין.
|
|
|
