|
"צריחות שצרחתי נואשת כואבת
בשעות מצוקה ואובדן
היו למחרוזת שירים מלבבת
לספר שירי הלבן
נגלו חביונות לא גיליתי לרע
נחשף החתום בי באש
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד בכל מנוחה תמשש"
רחל
אומרים שחיי הגו'נגל הם פרימיטיביים, החזק שורד.
|
הייתי במציאות, המציאות בהתגלמותה, וזה מה שהחזיק אותי, החרא
הזה שאנו רואים כל יום עבודה, משפחה, חברים זה לא מציאותי, זאת
הבריחה שלנו מעצמנו לנסות למלא את החיים הריקניים שלנו בדבר
שלכאורה הוא מוחשי.
|
וזה תמיד אותו ריקוד
וזו תמיד אותה מנגינה
|
את הזמן לא ניתן להחזיר לאחור.
נותרתי לבדי במערכה
מאחורי החומה מוגנת-בודדה
|
ועכשיו את כבר לא יודעת,
רגע שיש בו נחת
|
נותרתי בחדר השחור בודדה,
אינני מרגישה יותר דבר.
אני כבר לא קיימת
|
ועכשיו אני עומדת בצומת
לא יודעת לאן לפנות
|
מרגישה כמו פצצה מתקתקת
שכל רע זה העשר שניות האחרונות
|
שוב קמה מחלום בהלות,
הנה באות הרכבות.
|
הסתכלתי אליו בעייני האיילה הגדולות שלו והייתי כמהה לומר את
אשר בליבי.
|
להחליט אם להשאיר את המחזה בראשי או לצרף את הדמות הראשית.
|
שוב אני מתעוררת מסיוט, שזכרונות הילדות מכים בראשי, ולא
נותנים לי מנוח. העבר לא מניח לי לנפשי, רודף אחריי בכל דרך
שהוא יכול, מכאיב, מזכיר לי, ולאט ולאט הורס אותי.
|
שאלתי אותו אם הוא רוצה. הוא ענה שזה לא בראש שלו, רציתי לשאול
אותו אם הוא מבין, על מה הוא מוותר. אני אני אני אני שהבנים
רוצים, אני המצחיקה והמגניבה, החכמה והיפה, ואולי הוא לא רואה
את זה ככה, או שהוא רואה פשוט לא נמשך אליי.
|
ארמנדו-
ליאור יש לי שם את יודעת, נ-ד-ב.
ליאור-
הו לא הוא תפס גם אותך, אל תדאג ארמנדו אני אחסל, אחסל אותו
בשביל שנינו.
ליאור יוצאת בסערה מהמקום הסודי.
|
|
|
-כמה פעמים ספרת
עד עשר?
-המון.
-וקרה משהו?
-שום דבר.
ראיון עם הסופר
עד עשר. |
|
