|
Minstrel21
נולדה עם שאיפה שונה
לומר את שאחרים הרחיקו
מלבם הכואב, העצוב, השמח לעיתים
את המציאות והבדיון של הנשמה
בכמה מילים של בית שיר.
מעולם לא יצרו בכרי כתביה מהמגירה
(או ארון עפ"י הלך הזמנים)
שהכתיבו את דממת אומנותה--
כעת (לראשונה) נודעת ברבים.
אתה מתלבש באותיות שחורות
בזמן שאני מתבוננת
שקופה, מחייכת, נותנת לשורות לדגדג את הלב הפועם
שמסתתר מאחורי דממת השיר-
רגע לפני סופו.
|
אחת בלילה, ואולי יותר
וכשאני עוברת אל תוך המימד האינסופי
גם לא בזמן
מצידו השני של הצג
אני רואה אותך
קורא את מילותיי החתומות
הנותרות עדות אילמת מאישון ליל לא רגוע.
|
חלקם רצה קום, להתרחק,
חלקם חשב לברוח
אך נדמה היה לכל כי לא נותר בהם הכוח
כוח החיים, התנועה, שנראה כנשאב ע"י הגלימה השחורה
כל רגע הולך והולך
עד שנגמר.
|
מן המגירה שירה הוציאה
ואל מנזרה תשוב
עד רדת רקיע.
|
הרוח חודר יותר מתמיד
מבעד לצעיף היתמות
בו אני שוכנת.
אין מבקר, רק אורחים אקראיים
שלא נטו ללון
על רשת קטלנית וזדונית.
|
קיבלתי אותך שטוח, מחייך, עם בת דודתו הצעירה של דוד סם
מאמריקה
צעירה ממך בכמה שנים טובות, רזה, מרוצה.
אתה שלה (לא לצמיתות)
|
עת כתבתי מכתבי האחרון אלייך
ושלחתיו מתיבה קטנה של 2.5 מגבייט
תהיתי כיצד אפשר ניתן יהיה למסור
את אהבתי הגדולה והרבה אלייך, ניתכת במילים שחורות
רצופות על גבי 162 קילובייט מעטים
שאחרים נתנו למעני.
|
אני נישאת קלה ברוח-
סוס ללא רגליים
נשמת אפו
כמוה קצף הגלים,
יישותו- מעוף העננים.
|
|
|
נכון זה שהיה פה
לפני? אז אתה
יכול לקרוא לו
שנייה? |
|
