|
היינו עשרים אחים מאבות שונים. אמי לא ידעה מי האב של אף אחד
מאיתנו. אמרה שזה לא חשוב. כשרצתה להתעבר שכבה עם הרבה גברים,
נשואים, רווקים, אורחים. "רק עם מובחרים", לדבריה.
|
היא חשה שכוח רצונה אוזל מול העיניים הזהובות.
אמרה, "שאלתי באופן כללי, לא התכוונתי לעצמי".
אמר בשקט, "בואי".
היא סגרה את הדלת.
כעבור זמן שאל, "נו, איך הליבידו?"
הסמיקה וענתה, "דווקא בסדר".
הוא שלח יד אל ברכה, טפח עליה קלות ואמר, "יפה, יפה".
|
הטיול היה ביער, על גדות נחל שזרם לאיטו. אביו ניסה לדחוף אותו
למים וכתוצאה נפל האב והשתטח. אריאל משך והרים את אביו בזעם
תוך שהוא מסנן מבין שיניו, "מה זה? אתה ילד קטן? אתה לא יכול
קצת לשלוט באיברים שלך?"
|
לפתע נלפתו מתני בחוזקה והונפתי בסיבוב, כשרגלי מבטשות, מחפשות
אחיזה. נבהלתי וצווחתי. פיו של אדם צחק מולי מבעד לזקנו הקצר
ועיניו הזדהרו מבין תלתליו הארוכים.
"קרייזי, משוגע, עזוב אותי", צווחתי, צוחקת בעל כרחי.
|
מוני כמעט ולא שעה אל הבחורות, שהמו סביבו כעדת דבורים סביב
שיח מלא צוף. אחרי ארוחת הערב היה מרשה למי מהן ללוות אותו
לחדרו, לסדר, לנקות, ולענג אותו. אך בבוקר נשתכחה ממנו.
אומרים, שאין מקום בלב, ליותר מאהבה אחת גדולה.
|
"היי, כבר חמש שנים אני שוחה איתך ואף פעם לא יצא לי לדבר
איתך. את שוחה יפה מאד. את שחיינית?".
מורידה את משקפי השחייה העכורים. עיניים ירוקות.
"באמת?"
"אליק. נעים מאד". יד חזקה.
"שלומצית, נעים מאד גם לי".
|
"היי, כבר חמש שנים אני שוחה איתך ואף פעם לא יצא לי לדבר
איתך. את שוחה יפה מאד. את שחיינית?".
מורידה את משקפי השחייה העכורים. עיניים ירוקות.
"באמת?"
"אליק. נעים מאד". יד חזקה.
"שלומצית, נעים מאד גם לי".
|
היו ימים שהיה מאושר. כשג'רי היה נעמד לידו, טופח לו על כתפו
או פורע את שיערו כשהוא מסנן מבין שיניו "ג'ינג'י, איזה
ג'ינג'י אתה" והיו ימים שיושי היה עצוב, כשג'רי היה מרוחק
ופזור נפש.
|
בבוקר יום שני, מיד לאחר שיצא חגי, נמלאתי בחוסר מנוחה. בדרך
כלל נהגתי לישון עוד שעה אבל באותו בוקר הסרתי בתנופה את
שמיכותי. בקושי חשתי את הרצפה תחת רגלי היחפות. לא הרבה
נידרש לי. לאחר עשר דקות כבר הייתי במגרש החניה בדיוק בשביל
לתפוס את האוטובוס.
|
היה זה משה, החבר הראשון שלי, חייל מהנח"ל, שהעלה את הרעיון
שנשתמש בגן הילדים. על דעתי לא היה עולה רעיון כזה. לעתים
קורה, שרק זר יכול להאיר את האפשרויות הגלומות במציאות.
|
הדברנים שלך התגעגעו, אמרתי לו, היו גם בדיכאון הם אפילו לא
עשו את זה פעם אחת אמרתי לו וצחקתי אפילו שידעתי שאז רואים את
השיניים שחסרות לי בפה...איך את יודעת? הוא פותח עלי עיניים
גדולות. אה! אני אומרת לו, חסיה התחילה לדבר גם איתי!
|
שתי תובנות שהיו לי על החיים התערערו בשבת קיצית אחת בכיתה
בי"ת. הראשונה הייתה קשורה לעולם המבוגרים - עד לאותה שבת
ידעתי שהמבוגרים לעולם אינם ישנים.
|
אבנר שואל אותי מידי פעם, "מתי תרצי לשכב איתי?"
ואני עונה "בטוח שמתישהו". ואני מרגישה שזה ממש עומד לקרות
בקרוב. אוטוטו אני מתגבשת.
|
"אין כמו הלוויה להדגיש את העוצמה הארוטית של החיים" לחש לי
מישהו, כמו משמיע לי את מחשבתי. היה זה עמי, שעמד מאחורי
והוסיף לתוך אזני, "כמה טוב שאת נראית. הלוויות מאד הולמות
אותך".
|
אני חושש שהמשטרה תגלה שרצחתי 4 אנשים, בפרשיית רצח ושוד
שקרתה מזמן. אני לא בטוח אם רצחתי או שאני חשוד בגלל
שהראיות מצביעות עלי ויהיה קשה מאד להוכיח שזה לא אני.
|
היא ניווטה את המשחק במיומנות, לתחום שיראנו ממנו ונמשכנו
אליו: "הדרך שבה אדם ניגש למין היא האינדיקטור הטוב ביותר לגבי
האופי שלו" אמרה, כשהיא יושבת ברגליים משוכלות ועיניה מתנוצצות
בהבהובים כתומים.
|
"אני לא מעריץ אותו. אבל תודי שיש בו משהו. זוכרת כשבקרנו אותו
בניו יורק, כשיצאנו לדיסקוטק בסילבסטר, איך הוא קנה שווארמה
והאכיל בה את החתולים, ואפילו שהיה קר נורא ואיחרנו לא הסכים
ללכת עד שהם סיימו לאכול הכל?"
|
ישבו זה מול זה. מיכאל בעיניים בורקות אמר, "את יודעת כמה זה
נפלא להיות גבר? זה שחרור. זה עולם אחר. המחשבות אחרות. רואים
דברים אחרת. ויש גם את הענין הזה, את יודעת, של הנשים. סקס.
זה רצון כזה חזק שלא מרפה ויש גם תחרות, הרבה יותר ממה שהייתה
בינינו ברקוד, כ
|
שתינו קפה ואכלנו שוקולד והייתי שוב איתם, מסוחררת, מצחקקת.
הג'ינג'י אמר, "יאללה הגיע הזמן. נעשה לנהגוס החוצפן שמיכה"
והסביר לחיוכי התוהה, "זה מה שאנחנו עושים תמיד לעגלים ולילדים
חוצפנים. אל תשאלי. מי שעשינו לו את זה, לא התחצף אלינו אחר
כך."
|
"מיכאל" קטעתי אותו. "לאן אתה לוקח אותי ? אתה חוטף אותי? אין
פה חורשה!"
"רגע רגע, אז כנראה היינו צריכים לנסוע עוד צומת, תחזור ותיסע
עוד צומת ואז תפנה". הוא התחיל לשיר "לא עובדת בשביל אף אחד,
לא עובדת גם בשבילך", כשהוא מנענע את גופו הרופס בגמלוניות.
|
פעמים רבות בחורף חציתי את הכביש, ועברתי את הגדר דרך הפירצה
הנסתרת, ושוטטתי במתחם כפר הנופש הדומם והנטוש. שוטטתי יחפה על
החול הרך שליד שפת המים. אהבתי לטפס בין בתי האבן המשוחזרים של
הכפר הערבי, שעמדו שקטים ושוממים, עם דלתותיהם הכחולות.
|
אל הסיפור הזה אכנס בזחילה. אספר מנקודת המבט של שממית,
מהפינות, הקירות, תחתית הארונות והמיטות. אספר בענווה, את
הדברים כהוויתם, אם כי ללא פרשנות בכלל אי אפשר, שהרי ידוע ,
כל מראה שנקלט, כל זכרון , כל מילה, הרי הם פרשנות.
|
אל חנות הבגדים הקטנה והעמוסה שברחוב דרך פתח תקווה נכנס גבר.
הגבר נראה, כמו רבים אחרים ברחוב זה - טרוד, נושא כרס,
ממושקף, מקריח, שיערו כסוף בצדעים, חולצתו מקומטת מישיבה
ארוכה, חציה משוך מחוץ למכנסיו. גבר - שכאשר עוברים לידו
ברחוב אינו נחרט בזיכרון .
|
יש לי נטיה להיות נאמנה לאלה שנדיבים אלי. כעת הנאמנות שלי היא
אל הנוסעים יחד איתי במכונית, שאת אחד מהם הקורא או הקוראת
מכירים כי זה הוא או היא בעצמם (מעכשיו אשתמש רק בלשון נקבה
אך הדברים כתובים עבור הקוראים הזכרים באותה המידה), והשני
הוא הכותבת, שמאחר
|
באיזו חרדת קודש אהבתי לעקוב אחריו, ראשי סמוך לזרועו השעירה
ואפי מרחרח את ריחה המוכר והאהוב, בשעה שחתך בדייקנות את נייר
הצלופן לגודל הנדרש והחדיר בעדינות את הבול החדש בין הגיליון
המבריק השחור והניר השקוף המרשרש
|
אוךך איך אני אוהב לראות איך שהיא שמה לק על הציפורניים של
הרגליים הקטנות שלה. איך רגליים כאלה קטנות מחזיקות את כל הגוף
המפואר שלה. שמה צמר גפן בין האצבעות ומורחת בזהירות לק בצבע
בורדו. איזה כיף לעצבן אותה כשהיא שמה לק ואחר כך לנשוף לה על
האצבעות הקטנות ול
|
נאור סמך על החוש שלו, שהתפתח במשך הרבה שנות-נסיון. הוא תמיד
חיכה חודש, לפני שחרץ משפט אפילו, שכמעט במאה אחוז בטחון, הוא
ידע, כבר ביום הראשון של הקורס.
|
ואני אומרת "אני כמו ציפור שעומדת לך על הכתף". סבתא צועקת
"נועה תפסיקי עם זה מיד, מה קרה לך?" אני יורדת מהכתפיים שלו.
ערן צוחק , "הייתי אומר שאת קצת יותר גדולה מרוב הציפורים אבל
אם תהיי טובה ולא תעצבני את סבתא אולי אלמד אותך לעוף".
|
הכי קשה זה נושא הזכר והנקבה. לא תמיד קל לדעת. אני עושה
רשימות.
זכר: ירח, חול, שד, פות, ים
נקבה: שמש, אדמה, יבשה, רגל
כל יום אני מוסיף מילים חדשות לרשימה.
|
היום רק עשיתי סיור במקום והתאימו לי מדים. כל הנשים שם שרות
כל הזמן מין שיר בשקט. הן עסוקות באטרף, עובדות בגן ירק ומנקות
את הבית וכל הזמן רצות הלוך וחזור. בעלת המקום שמנה נורא.
|
מחשבות על חיים ומוות התחילו להעסיק את אריאל בגיל 40. הוא
קלט שחצי חייו עברו והוא ממשיך להסתובב בעולם כפוטנציאל לא
ממומש.
|
כמו כל הצפרדעים, עוסקת בחיפוש מזון, ברביה, במעקב עצוב אחרי
השפעת השנים על עורה הצפוד, משלימה עם העובדה שהיא את שיא חייה
כבר עברה, לא מאפשרת לעצמה אפילו לפנטז על אפשרויות אחרות,
מעבר לביצה ולבעלה הצפרדעוני הגדול והשליט שסביבו וסביב
צאצאיהם נסבו חייה
|
הרי קיימת אפשרות אמיתית, שבזמן שאני חבוקה כעובר ברחם, במרכז
המתקן, נתונה להמהום המים השוטפים, ומכוניתי ממוסג'ת על ידי
מברשות רגזניות המסתובבות בתנועות טרוף, שישתבש דבר מה, ואמחץ
למוות או אבלע - על יד המכשפות אדומות השיער.
|
שכבתי בנוזל החם. לא יכולתי לזוז אבל ראיתי והרחתי ושמעתי.
זה קרה כמה דקות קודם לכן, או ימים. רצתי בשמחה עם הגדול ועם
החבר שלו שהחזיק את צינור המתכת המכאיב. יצאנו אל השדות. שמחה
והתרגשות. חום של האור החזק מהשמיים. העשב נמעך בקלות מתחת
לכפות הרגליים.
|
על אף הטפילים שסרקו מעלי את האצות הרכות וגרדו את עורי תוך
כדי התרוצצות תזזיתית, היה לי בסדר גמור להיות מוטלת לי ככה
על חוף הים התיכון. הגלים היו מעסים את גופי וזחלים של בלוטי
ים אבודים היו מוצאים עלי חוף מבטחים.
|
אמא היקרה
עברו מעל חמישה חודשים מאז מכתבי האחרון והרבה מאד קרה. כבעבר,
גם את מכתבי זה אכתוב מספר פעמים ואפזר במספר תיבות דואר
בתקווה שלפחות עותק אחד יגיע אליך למקום מבטחך באנגליה.
|
אולגה המזכירה החדשה ישבה על השולחן , ליד המחשב שלו ומנעה
ממנו לעבוד. היא הייתה לבושה בירית וחזיה שחורות שהבליטו את
גופה הלבן החלבי ולחשה לו בשפתיה המלאות והאדומות שהעבודה תחכה
רגע, שיש לה משהו מאד חשוב להגיד לו. היא ליטפה את החזה שלו
וידה ירדה לעבר מפשעתו
|
כאשר יצאנו החוצה להינפש באחת ההפוגות נראה הכפר כמו אי נטוש
בלב ים, מכוסה ענן אפור שחור, ללא אופק וללא שמים. האוויר נשב
כלהט פיו של דרקון מהגהנום. הזדרזנו לחזור פנימה מאימת
הבדידות.
|
"איך זה יכול להיות?? שאלתי אותה, בעודי מצחצחת את שיני".
"אתמול היו פה שלושה ועכשיו יש רק אחד!! ומה אני אקח איתי לבית
הספר?? את יודעת שאני בדיאטת מילקי!!"
|
הדף חלק. כעת אצור עליו סיפור.
ראשית, אניח עליו את הפסוק שבחרתי, כמו שמניחים תינוק שזה אך
נולד והוא עדיין תם ובר. ממנו יפרם הסיפור
|
"אוי, מה איכפת לכם!" אמרה שפרה, והרימה את חלוקה וחשפה את
ישבנה הגדול והתכופפה להשתין אל מול פניהם של הנשים והילדים
הבדווים. פחדתי שהם יתקיפו אותנו, בזמן שבגדינו מופשלים.
נדחקתי בזהירות אל תוך השיח הדוקרני.
|
באמת לא ראיתי כלום" התחלתי והפסקתי, כשראיתי אותו מסתכל בחזי.
הוצפתי חום. הוא לא נתן לי להסתיר את עצמי בידי. סלק אותן
הצידה במכות קטנות. "אה? את כבר לובשת את זה? יפה". רציתי
להפיל אותו אבל רציתי גם שיראה אותי.
|
כל צעד שלנו העלה ענן של שפיריות ופרפרי לבנין ונימפית, שליוו
אותנו כפמליית ילדים מורעבים במדינת עולם שלישי. תנועותיהם
הגולמניות חצו והתנגשו בצעדינו הנימרצים, והסיטו אותנו לנסות
ללכדם ברשתות הפרפרים.
|
יש לי ילד מוזר. שמו אלעד. לפעמים אני חושבת שאולי הוא מלאך
ולא ילד. יש לו מנהגים שהם רק שלו!! אף פעם לא שמעתי על ילד
שמתנהג ככה. הוא מאד בטוח בעצמו, ויודע מה שהוא עושה, כאילו
שמישהו לימד אותו להתנהג ככה.
|
עד כדי כך הקסים אותנו יונתן באותו ערב, שכשנגמר השיעור, בשעה
שמונה וחצי, שיעור אחרון בסוף יום ארוך, איש לא קם. פעורי פה
המשכנו להקשיב לדבריו, שנאמרו בהתרגשות כבושה.
|
נסע כל הדרך כמעט עד אריאל בכביש המהיר שאין ממנו ירידה. ידע
שהוא נוסע בשטחים הכבושים, בניגוד לכל עקרונותיו, ולהפתעתו לא
פחד. "שרק ינסה מישהו עלי כרגע" חרק בשיניו, כשהוא לוחץ את
הדוושה ומאיץ ל 140 קמ"ש.
|
כשחזרנו ל"כיתת תאנה" לאחר אימון הצהרים, היה נחש צפע ענק שרוע
למלוא רוחב המדרכה, חוסם את הכניסה; צוהב המעויינים שעל גבו
בולט על רקע מרבד הכניסה החום והזיפני. ראשו, בעל הלסתות
הפעורות להכשה, היה מופנה בעיוות לעברנו; שיניו הלבנות
חשופות, קו דק ארגמני של דם
|
בחופש אגדול אזה אני אישפר את הכתיבה שלי .
אמא איציעה שאכתוב כל יום דף. ככה אני גם אילמד לכתוב במחשב
וגם אני אילמד לתקן טעויוט כי המחשב מסמן אותן בקו אדום
ואפשר לתקן לבד . ככה אמא תוכל לעבוד בלי שאני אפריע לה כל רגע
בלשאול אם יש לי טעועות.
|
את סב סב סב סב סבו של סבי, תשבי צפתי, פגשתי לראשונה כשניסה
למצוא מנגינה חדשה לטלפון סלולרי. הושטתי לו יד ואמרתי "שלום
אני עודד, נכד שלך, בן של סימה וארנון". עור פניו היה כל כך
קמוט ומיובש עד שנדמה היה לי שאני רואה בו פתחי גיחה של
חיפושיות.
|
בשעה ארבע בדיוק נפתחה דלת הבית המבודד ואדם רזה לבוש בקפדנות
פסע ויצא ממנה. הוא העיף מבט מהיר אל השמיים, וירד בעשר
המדרגות אל רחבת החצץ. נעליו השמיעו חריקה שרעמה באוויר השקט
של אחר הצהריים הסתווי והרטוב.
|
האקדח, מעצם מהותו האחידה והפשוטה - לא נאבק.
לאקדח לא אכפת.
|
כמה שתנוע במהירות
דרך נבכי סיבים חשמליים,
במיכלי זכוכית ומתכת משוכללים
ותאיץ שיאי אדרנלין וטסטוסטרון
|
בדמיונה היא רואה אשה תולה
על עצים, על חפצים
תולה אושר, שניפנופו לא מפיג את עייפותה
|
איך אני, כאשה,
יכולה מול פרץ הפראות,
שרוצה לצאת בדהרה, לצנוף בצהלה יייההה!
וכל מוסטנגי הערבה אחריה?
|
החכמים יודעים לברוח.
אבל את, בכוח, נלחמת, באוויר הצמיג
אוטוטו תכלה שנה ואת מבוהלת, תקועה,
לא מתרוממת.
|
החכמים יודעים לברוח.
אבל את, בכוח, נלחמת, באוויר הצמיג
אוטוטו תכלה שנה ואת מבוהלת, תקועה,
לא מתרוממת.
|
אשה צעירה דוחפת עגלת-תינוק במעלה גבעה.
מאחוריה שבילים סלולים. דשאים מושקים.
לפניה גדר, פרא-לא-נודע
וחיות בר, אורבות.
עיניה נשואות.
תיכף,
תבקע זריחה.
|
אבי כל חייו רושם רשימות:
מי בא, מי הולך, מי נשאר,
מה היה, מה יש לעשות.
כך הוא מאושר.
|
מוכנעת (התנשמות חיוורת, זיעה)
מתמסרת (מוותרת)
|
ההתחלה שלי היתה נהדרת,
קלה כמו נוצת מלאך,
שמרחפת לה ברוח ערב חמימה,
ונוחתת פה ושם לנגיעה,
|
מזה זמן שהוא הורה את מותו.
|
זמן רב החבילה ארוזה.
מוכנה למשלוח.
בודקת את קשרי החבל,
יום יום.
|
מה רבה הרווחה, להולך בחשכה,
כשמתמלא, הצורך הבהול, לחוש, בקצות האצבעות,
את הקירות.
|
בוחנת אותם בסלידה, בפליאה,
כמו ילד קטן שבוחן צואתו.
|
הרצון להתנסחות
נאחז בכל מיני קשרים.
|
בחודש מאי כחולים השמיים, כחול הים , כחולים פרחי עץ
הז'קורנדה,
והגיית שמו גורמת לי לעירסולי סלסה במתני.
|
זמן-האמת של האינטרנט,
מרטיט בי חיים.
רץ איתי קדימה ללא נשימה.
|
בכל פעם שאני חונה ליד המגרש מול מלון מנדרין
אני אומרת במיבטא ספרדי כבד אלמודוברררר.
|
לאחרונה ציפורים דוחות אותה
עולות בה מחשבות על כינים ונוצות מתפוררות
עצבנות, רעב, חשדנות
הן לא משלות אותה כשהן מצייצות ועפות.
|
אוטוטו תתפשט ותלבש כותונת שינה ותצחצח - וי
תכנס למיטה המזמינה ותתעטף בשמיכה הרכה או וי
תתלבט, האם כדאי לתחמן את העצלות, לסכן את השקט, לגייס את
הרכות ולהזמין אותו להתקפצץ איתה, כפי שהם קוראים לזה, ובודאי
תחליט שחבל לסכן יום כל כך מושלם
|
עירומך, חשדן כאיילה
נזקף, נפקח, פועם,
ואז
הבזק מצלמה.
|
איך טיפת שמן אחת,
שבאה במשורה
|
אדם שומר על היסח הדעת הוירטואלי שלו,
מילים, מילים, מילים:
עוטפות, מעצבות, מגוננות, פולשות,
|
כך אוויר הבוקר הטלול,
וציוץ ציפור לפני זריחה,
ונוצה שנשמטה,
שנגיעתם כל כך קלה
ועמוקה.
|
קח את ארועי חייך
המונחים בארון הקורות המוזיאלי
כשרשרת כבדה של אוצרות לפותים
שאין לה הופכין. כעת נתק
אותם זה מזה, הנח
בקערה, עצום עיניים ערבב ובחר אקראית וסדר בשורה פקח
עיניים מה יצא?
|
נוגעת בחיים במקל,
כמו היו גוויה של כלב.
|
ועוד -
האוויר -
תואם בדיוק לסעיפי הריאות,
עוטף את גופה בדיוק, בנוחות.
|
לפרסם שיר זה מה זה סוטה,
אשקרה מעשה פיתוי תוי תוי תוי ,
|
הסירנה הזדעקה בי שוב ושוב
ודחקתי אותה כדבר תקלה,
עד שנפערה בי התחושה.
|
בפרצי ראיה נגלים לי חוסר-הסדר,
המגובבים, המושלכים,
המוזנחים, העבשים,
האבק.
|
כל בוקר, במקום המדויק בו נפתחים השדות,
מתלקטים בי הרעיונות,
כמו גרגרים ופטריות.
|
רוצה להפוך כל שנוצץ לזהב.
להלהיב כל גחל לשלהבת.
ריפרוף של פרפר להנציח במטאפורה על משוררת.
אבל רפרוף של פרפר הוא רק רפרוף של פרפר.
|
עוף זר , מוזר, לא מוכר,
משוטט בכפר.
|
האיש שהיא נוטה לשייך לעצמה שוקל 120 קילוגרם
הוא מצטדד, קליל, בין חפצי ביתם הקטן,
לעיתים הוא מרהיב בועות מבהיקות, צבעוניות
או אז בפרץ דיצה היא אותו מניפה
והוא נוחת אליה חזרה לספוג בענווה את גל תשואתה.
|
כבר שנים אני תקועה שם, בין קסם לתקווה,
בין המוני אדם, עטופה כמוהם, במתכת וזכוכית.
כל בוקר מנביט בי רעיונות חדשניים
לפתרון בעיות התעבורה,
שבין קסם לתקווה.
|
תלמה ולואיז מצוויחות דוושה ,
המחוג עבר את קו ההגיון,
הרוח מעסה ומלטפת, וזעקת לוסי ג'ורדן -
"חופש זו רק דרך להגיד שאין יותר בשביל"
|
לפתע - שירת ציפור - מוכר-
בחלון הכביסה
ירגזי בעיר?
אולי בנדידה
מה לו מי לו ביער השווא?
|
הריגוש בגופי מדגדג בי דיצה,
שמכריזה קבל מעי ושחלה,
שיש ברקיע לבנה במלואה.
|
כשנפתח המנעול והוסרה מעטפת הברזל,
השתחרר לפתע קהל עצום.
חגג את החופש בלהט,
|
דגיגים מבוהלים,
מזנקים בתזזית הלוך וחזור,
ועיניהם העגולות ניבטות
בפחד איום.
|
לעתים היא רוצה, להיות חרדית, רוצה
את האיסורים, ההפרדה
שיגדשו בה תשוקה בכל מקום וזמן, עד הבגד, עד הדלת עד הגדר
|
האנשים הריקים" כלואים במעטפת נרקיסיסטית בלתי חדירה -
שמעסיקה אותם ללא הרף. הם נעדרי מנוחה באופן בולט. הם הכי
אוהבים להיות במירוץ רצוף ותמידי . רק אז מרפות מהם, לזמן מה,
תחושות הריקנות המלגלגות שמכרסמות אותם מבפנים.
|
|
|
אם תדקרו אותי
לא אדמם?
אם תדגדגו אותי
לא אצחק?
אם תושיבו אותי
ערום על מטאטא
מרוח בווזלין לא
אחייך? |
|
