|
 228234868
סטודנטית לקולנוע.
בעיקר כדי ללמוד איך יוצרים אסקפיזם.
ילידת 1984
לפני כמה שנים חתמתי על חוזה עם אלוהים.
הוא הבטיח לסדר אותי בחיים, כמו כל אלה עם המעיל האמריקאי
והנעליים הקלות בצבא, ואני, בתמורה, הייתי צריך לצום ביום
כיפור.
|
אלכס מתחיל לחטט לי בארגז הכלים. "למה את תמיד חייבת להיות
כזאת כלבה צינית?"
אני מראה לו את הקורוזיה שהסוללות עשו במכשירים ואומרת "זאת
בדיוק הסיבה שבגללה אתה אוהב אותי כל-כך, אני מזכירה לך את
עצמך."
|
כבר כמה שעות שאני שוכבת ככה על המיטה, בלי תזוזה.
הרגליים נרדמו לי מזמן, ואני מרגישה את הנמלים שמטיילות עליהן
מתחילות לעלות לי אל עבר הפנים.
אני מתמכרת לתחושה הזאת, העוקצת עד כדי עונג, יודעת, במין
אינטואיציה של אנשים מסוגי, שהלילה הזה ייגמר לי מוקדם
|
"לוחמים לא מפחדים, זה סירוב פקודה" שמעתי אותם אומרים שוב
ושוב, כאילו מנסים לשכנע את עצמם שאין דבר יותר בטוח מלהסתובב
בדורא בשלוש לפנות בוקר.
|
טענת שאני אובססיבית, שההתמכרות שלי אלייך מטורפת, אבל טעית.
לא הייתי חולה, הייתי המחלה של עצמי, ובהעדר אישיות, הפכתי
טפילה בגופך, כזו המנסה להמשיך ולחיות בכל מקום, בכל מחיר.
|
בבית הספר טענו שאני מופנמת מעט, בצבא דיברו על טראומות שאני
לא מצליחה להשתחרר מהן, במחלקה הנוירולוגית הזכירו משהו על כשל
במערכת הלימבית במוח שבגללו אני קהת חושים, ואני, מעולם לא
חשבתי שיש לי בעיה. פשוט לא הרגשתי שום צורך להרגיש.
|
לא ידעתי שישוב היום. פעם האינטואיציות שלי הרגישו אותו
ממרחקים, אבל בזמן האחרון גם הן נחלשו, כמוני, כמו כל אמא שבנה
משוטט בלילות במקומות שבהם ישנם רק שנאה וזעם.
במקומות שבהם ההרג והדם מותרים, ורק המנוחה אסורה.
ועכשיו הוא בבית, ישן בחדרו, והוא שליו ורגוע
|
בלילה לא הצלחתי להרדם. כל הזמן חשבתי על תמימות ועל איך שהיא
בכתה כשהאיש הלא נחמד הוריד לה את הבגדים והתחיל לנשום נשימות
מוזרות כאלה עליה.
|
מטומטמת. זה מה שהוא אמר לה בים הנישואין שלהם. באיזו זכות היא
מרשה לעצמה למתוח ביקורת על כל העולם, חוץ מעל עצמה? ואולי גם
לשכנה קשה?!
|
ואחרי שבוע של התאבלות על מערכת יחסים שבכלל לא נראתה כמו
מערכת, קל וחומר שלא היו יחסים, הפועלים הזרים שוב מתחילים
לבנות בתוכי את החומה שמפרידה ביני לבן שאר הקוסמוס, ושנסדקת
עם כל משב קליל של אופטימיות. כנראה שהלבנים לא חזקות מספיק.
|
ואני כבר יודע, במעין אינטואיציה של חפצים מסוגי, שהפעם היא
תלך עד הסוף, לא תתן לשום דבר לשנות את דעתה.
|
טיף-טף, טיף-טף, טיף-טף, טיף-טף, אולי מישהו כבר יסתום את החור
המחורבן הזה שבגג?!
|
הלחן מתנגן בראש שלי, משכיח ממני לשניה את מראה הקבר הפתוח,
הקבר שמולו אני עומדת ובוכה את מילות השיר, בוכה לך.
|
אני זוכרת שלילה אחד ישבתי בבית, סתם, לא חיכיתי לאף אחד,
ופתאום הוא בא, ככה, בלי שום הודעה מוקדמת, בלי לשאול אם אני
לבושה, בלי להתעניין אם בכלל יש לי כוח לאורחים.
|
לא לוקח לה הרבה זמן להבין שהכל בעצם נשאר אותו דבר. הריאות
ממשיכות לתפקד, הכבד ממשיך לנטרל את הרעלים, הלב ממשיך לפעום.
ממשיך לכאוב. רק בשפה אחרת.
|
|
|
תחשבו על זה
שניה ברצינות,
מעבר לקלישאה:
כל מה שאנחנו
צריכים, זו באמת
רק אהבה.
(אבל נוי-נוי
תסתפק גם בסקס
פראי וחסר
משמעות) |
|
