|
"אני חושב אולי
אני אוהב אותה יותר מידי
פנס בודד בתוך רחוב האהבה"
הוא מחכה לי. אני רואה אותו מעבר לכביש. כל כך התגעגעתי אליו,
כל כך חיכיתי לראות אותו. עוד כמה מטרים ואנחנו ביחד. כמה
חיכיתי שניפגש שוב, שאדע בבירור שאנחנו ממשיכים לחיות ביחד,
שהוא ממשיך לחיות איתי, למשך עוד כמה שנים לפחות.
|
שבועיים אח"כ יש מסיבה בבית של אחד הבחורים. ההורים שלו טסו
לספרד והוא בן יחיד (מה שהיית מייחלת לעצמך), אז כל הבית
לרשותכם.
את הולכת, כמובן וכרגיל, יושבת עם כולם. הפעם יש קצת ליחשושים.
אווירה קצת שונה מהרגיל. אבל את עם החבר'ה ולא עושה משהו
שאחרים לא עושים.
|
הילד עבר, שורק ושר לעצמו, מאושר.
הוא התיישב על יד הפרח, ממש במקרה, וסיפר לו כמה טוב לו וכמה
הוא מרוצה.
הפרח היה מאושר.
מרוב ששמח על הילד הוא הרגיש שהלב שלו גדל וגדל, מכיל יותר
אושר משידע אי פעם
|
"אופיר..." אמרתי בהיסוס והסתכלתי עליו
"כן, חמודה" ענה "אני יודע- נראה מה נעשה."
הוא היה הנהג היחיד שידע שאני שונאת תאונות דרכים. שונאת לראות
את הזכוכיות המנופצות צבועות בדם אדום מחריד.
עם שאר הנהגים הייתי פשוט מעמידה פנים, מנסה להתגבר על הפחד
הזה.
|
And then- all of a sudden- they tell you he is no longer a
live, no longer exist. Now you have to face the fact, that
you will not be able to see, hear or touch him ever again
(not even to taste him...)
|
אני חושבת שכשמישהו נשלח מהשמיים אל העולם הזה, אלוהים שם לו
בלב כמות מסויימת של אהבה, כמות זהה אולי, אצל כולם, וכמה
שהבנאדם "מחלק" אהבה, כמה שהוא אוהב, האהבה חוזרת אליו ללב פי
שלוש.
|
בהתחלה הגוף מנסה להילחם בזה-
כמו בכל גוף זר שנכנס בלי רשות.
אבל עם הזמן הוא לומד לקבל אותה, לנצל אותה לתועלתו.
גם הלב מתרגל, ועם הזמן לומד לחיות עם הזר הזה,
הזר שעכשיו הוא חלק ממנו.
|
כשאהיה גדול אהיה רופא.
אני יודע את זה ממש כמו שאני יודע שקוראים לי דולב על שם העץ
החזק הזה. השורד.
וכשאגדל ואהיה רופא אטפל בחולי סרטן צעירים. כאלה שעדיין לא
הספיקו לחיות וכבר מודיעים להם שנותרו להם רק עוד כמה שנים.
|
"צריך עזרה?" שואלת
הוא מתקרב.
אני מזהה אותו.
"אתה"
שותק.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
