|
ילידת 86.
ממעיטה במילים כשזה נוגע לתיאור עצמי וחושבת שהדרך
הכי טובה לתאר אותה זה ע"י הדברים הנ"ל;
האם אי פעם ראיתם ילדים
מסתובבים סביב עצמם,
או מקשיבים לגשם
ושוכבים על הדשא?
האם עקבתם אחרי פרפר,
או הסתכלתם על הזריחה?
מוטב שתאטו,
אל תרקדו כל כך מהר.
הזמן הוא קצר,
המוזיקה לא תאריך.
האם אתה רץ בבוקר
וכשאתה שואל "מה נשמע",
אתה שומע את התשובה?
האם כשהיום מסתיים,
ואתה שוכב במיטה,
ישנן הרבה מחשבות שחולפות במוחך?
מוטב שתאט,
אל תרקוד כל כך מהר,
הזמן הוא קצר,
המוסיקה לא תאריך.
האם ילד אי פעם אמר לך
"נעשה את זה מחר"? ובחיפזון שלך
לא ראית את צערו?
איבדת מגע.
נתת לחברות טובה להיהרס,
מיכוון שמעולם לא היה לך זמן
להתקשר ולומר "היי"
מוטב שתאט,
אל תרקוד כל כך מהר.
הזמן קצר,
המוזיקה לא תאריך.
כשאתה רץ כל כך מהר,
להגיע למקום אחר,
אתה מפסיד חצי מהכיף,
של הדרך.
כשאתה דואג וממהר,
במשך היום,
זה כמו מתנה שלא נפתחה.
אתה זורק אותה רחוק.
החיים הם לא מירוץ,
קח את זה יותר לאט.
שמע את המוזיקה,
לפני שהשיר ייגמר.
(קראתי את השיר היכן שהוא וממש אהבתי אותו. החלטתי
לשים אותו פה שעוד אנשים יקראו אותו)
קח אותו לאט את הזמן העולם עוד יחכה בחוץ קח עוד
שאיפה מן הזמן שתי דקות לפני ההתפכחות
להתמכר ללב המתפרע לדמיון המתפקע לאושר הנוגע בעומק
הכאב. (מילים: אהוד מנור.)
היא מקווה להשאר ילדה לנצח, מן פיטר פן שכזאת ועצובה
שכל הזמן שוברים לה את החלום ואומרים לה להתבגר.
אתמול הייתה לי יומולדת 16 פתחתי את כל המתנות שהביאו לי, והיו
הרבה, ומתנה אחת הייתה כדורים...
"כדורים של מזה?" שאלתי את החברה שהביאה לי אותם
|
פגישה עיוורת.
שוב. פגישה עיוורת.
כבר מזמן איבדתי את החשק לצאת עם אנשים שאני ידידה שלהם, או
מכירה אותם, אז פניתי לסוכנות של פגישות עיוורות.
|
"אמא מזאת אהבה?" היא שאלה את אמא שלי, אחרי שראתה סרט שכל מה
שדובר בו זה "אתה אוהב אותי? כמה אתה אוהב אותי?"
|
התחנה הייתה ריקה לגמרי, מה שהוסיף רק לדממה ששררה ברחוב.
שקט. מכונית בודדה מדי פעם קטעה את הדממה. אחרי כמה זמן השמש
הסתתרה מאחורי עניים כהים וכבדים ונדמה היה שהולך לרדת גשם בכל
רגע. הסתובבתי אליו.
|
כולם יתגעגעו לחיוך שלך. לצחוק שלך, אני זוכר שהיית צוחקת מכל
דבר ואנשים אחרים היו צוחקים עליך בגלל שאת צוחקת... היית הבן
אדם הכי שמח שהכרתי.
|
אבא שלי בא אליי עם הידיעה שאנחנו עוברים לניו -יורק, בגלל
העבודה שלו.
לא רציתי לעבור.
אפילו חשבתי שאני אלך לדודה מרתה, עם ה800 חתולים שלה.
|
ישבנו בחדר שלי אני ואמא שלי "בא אליי מלאך" אמרתי לה
"כן חמוד? מתי?" היא אמרה בספקנות
"בלילה מאוחר שכולם ישנו"
|
היא בכלל לא שמה לב למה שהיא עונה לי. אני חושבת שהיא לוקחת את
התשובות המעצבנות שלה מאיזה שהיא מחברת או משהו שכתוב "מה
לעשות במקרה ש..." התעצבנתי וקמתי לחלון לראות באיזה גובה הוא.
|
"בשבילך יסמין אני יהרוס הכל"
"ומה בשביל יעל?"
"בשביל יעל... אני יחשוב עליה... תמיד"
|
הוציא מילה "אה כן, דויד, חמוד, ולפי איך שהבלונדה נשמעה נראה
לי שגם היא... ונכון מתי שאמרתי שזה קורה לכולם, זה לא...
ונכון מתי שאמרתי שהגודל לא קובע כדי שלא להעליב את הקטן שלך,
אז זה מ-א-ו-ד קובע...
|
לכל אחד יש סיפור... ואולי אני צדקתי וזה באמת היה הסיפור שלו?
רק ברקע קצת יותר מרחיב?
|
כמו בכל יום היא הסתכלה עליו שותה את כוס הקפה שלו, הוא אהב
אותה חצי כפית סוכר, כפית וחצי נס קפה.
|
ילד החלומות שלי.
זה לא שהוא היה הילד שחלמתי להיות איתו כל השנים, לא, ממש
לא...
הוא היה ילד שכל הזמן חלם חלומות, חלומות כל כך מוזרים...
|
הוא הסתכל אל החלון שלי לא מיהרתי להסתתר נשארתי שם מסתכלת,
הוא המשיך ללכת לא ייחס לזה כל חשיבות.
|
רציתי להתיישב פה ולהתחיל לכתוב עליך כמו תמיד, להגיד עד כמה
אני שונאת אותך, וכמה אני רוצה
להפסיק לכתוב עליך ולחשוב עליך כל הזמן, להפסיק לבכות מתי שאתה
לא מתקשר או מתי שאתה לא מתייחס, ולהפסיק לחייך מתי שאני רואה
אותך או שאתה כותב לי משהו.
|
החובשים באים, חובשים את כולם.
לא רק את היהודים, לא רק את הערבים, לא רק את החילוניים ולא רק
את החרדים, את כולם, באותם תחבושות, באותם כיסויים הם מכסים את
הגופות. הכל אותו דבר.
|
שונאת אותו עד כדי כך שמתי שאני רואה אותו בא לי לבוא לקחת
סכין ולדקור לו את זה בלב, כמו שהוא עשה לי מליון אלפי פעמים.
שונאת את האופי שלו, את היופי שלו ובכלל את זה שהוא נמצא פה,
בעולם הזה, בעולם הזה שיצר אותו.
|
שקר" היא הופכת את הקלפים "חה חה חה! עוד פעם צדקתי! קח את
הקלפים שלך יא שקרן"
"אני שקרן, אבל אני אוהב אותך" היא לא הבינה את הקשר בין שקרן
לאהבה שלו אליה אבל היא לא רצתה להגיד משהו בקשר לזה, במקום זה
היא נתנה לו נשיקה.
|
ופתאום היא עוצרת. לא בוכה, לא עצובה, לא שמחה... לא כלום.
פשוט עוצרת והעולם יחד איתה. הזמן עוצר מלכת. ואני מופתע ואני
מסתכל והיא בוהה בנקודה לא ברורה לי, אבל מאוד ברורה לה.
ופתאום הכל מסתדר לה, פתאום הכל מתחבר.
|
משחק משחקים עם הלב שלנו,
הלב הכל כך רגיש.
למה!?
|
כשהייתי קטנה הכרתי את נגה.
נגה הייתה הילדה הכי שמחה שאי פעם ראיתי, תמיד, כל פעם שהייתי
רואה אותה היא הייתה צוחקת או עם חיוך על הפנים. אפילו
כשהדברים נראו כאילו הם לא יכולים להיות יותר גרועים היא הייתה
רואה את הצד הטוב והייתה צוחקת.
|
הוא היה האהבה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי, ועכשיו היה
הראשון לכל דבר... הוא הכין לי ארוחה רומנטית, ארוחה מהסרטים.
שם לי ורדים על הרצפה ונרות על השולחן, מוזיקה רומנטית
ברקע...
הסתכלנו אחד על השני כל הארוחה מדברים בלי מילים אומרים מילים
יפות ושרים סר
|
אתה יכול להסביר לי איך זה שגם מתי שאני מרגישה הכי נורא
שבעולם אתה יכול לגרום לזה שאני ארגיש עוד יותר נורא?
גם מתי שאני חושבת שאין דבר בעולם שיגרום לי להרגיש יותר
עצובה, יותר מגעילה, שאין דבר בעולם שיגרום לי להרגיש עוד יותר
לא נחוצה ולא אהובה תמיד אתה מפת
|
אני רוצה סיפור אהבה שיגרום לי לבכות מרוב כל הדביקות שתהיה
שם, בגלל שלי אין אותה.
אני רוצה סיפור אהבה שיגרום לי קצת תקווה. קצת לא הרבה.
|
כל הזמן,"תרחצי ידיים לפני האוכל", "זה לא יפה לדבר ככה",
"אסור ללכת ערומה ברחוב," "זה לא יפה להעליב אנשים", "את חייבת
לעשות שיעורים".
|
הדבר היחידי שאני יכולה להגיד ושאני באמת מתכוונת אליו זה שאני
מצטערת.
על מה שעשיתי, על כל מה שהיה ומה שיהיה.
|
דמעות של אמהות, דמעות של אבות, דמעות של אחים ואחיות, דמעות
מעוד הרבה אנשים.
ובעיתון? רק שמות, ושמות וסיפורים אלפי סיפורים.
|
מקללת אותו מטומטם ומקווה שההורים שלה יבינו שעדיף כבר לקנות
מחשב חדש מאשר לעשות החייאה כל פעם מחדש למחשב הישן הזה שבקושי
שורד, פותחת את הוורד ומתחילה לכתוב על כל התסביך שלה...
|
ואוהבת אותו
אוהבת הכל
לא אוהבת בכלל...
|
|
|
בטח יש תקדים,
הטיטניק!
תחיה טבת, דוברת
סעודיה בראיון
לNBC. |
|
