|
בחלוף סערת הנפש
כשתשכח בערת הגוף
|
נולדתי כשהיום התבונן בלילה
האישה שאהיה התבוננה מבעד לזכוכית עבה
בסוד חלחול המים, בצמיחה
בזרם בני אדם המתחלף מול חלונה
|
זה לא הגיל
זה רק תרגיל
של המוח
כדי לא לשכוח
איך מחשבים
את השנים.
|
אני שומעת באוזני רוחי
את הבכי שאבכה כשאהיה עזובה
|
החושך לא שחור
אולי חום
טיפה אדום
|
עכשיו הזמן להיזכר בטוב
להניח מעט
להרפות.
להתיר את החבל משק הדמעות
לפתוח בו פתח
לבכות.
|
אני עומדת מול חומת הלבנים האדומות, הנוקשות, העבות והמאובנות
האלה. בידי צרור מפתחות גדול. המפתחות האלה, חשבתי פעם, יעזרו
לי להיכנס.
|
|
|
