|
היה בינינו נר אחד. את ביקשת לכבות ואני בקשתי שישאר דולק.
עדיין קצת פחדתי, ולכבות היה בעצם להתמסר אל החשכה המוחלטת.
|
לשנייה אחת היא הרימה את עיניה והביטה הישר בתוך עיניו. אבל לא
בו; לא בו באמת.
|
"רזית קצת, לא?" היא ממלמלת, מרימה את הטרנינג הישן שמופשל
לקרסוליה. הוא נופל שוב. הגומי כבר שחוק לגמרי. גם היא.
|
אנשים המומים נעמדו מסביבה, לא מעיזים לנגוע.
|
"מה? עד הירח?" שאלתי בתמיהה.
"היא ניו-יורקית. היא שתתה קפה כל היום. יש לה את המרץ", הוא
אמר בענייניות.
"ומתי היא תגיע לירח?"
"היא לא תגיע לעולם."
|
אז ארזתי את דבריי, ונעלתי את הדלת אחריי.
כל הדברים שלה, עוד היו בדירה.
|
שביל מתון, ובוץ וקשת,
שמי תכלת, בהירים.
|
הרגשתי ליטוף, נשיקה בצוואר,
הרגשתי חיבוק, ואותך שנשאר.
|
As light as a feather she danced for her own,
She set just right in my hart,
Like a queen on her crown.
|
ויוצר נהרות קטנים
שנעצרים בקירות.
|
כשבלעת משהו מקולקל,
והבטן לא מצליחה
לעכל את כל הרגשות.
|
אני נופלת בין הכיסאות
ובין הקלישאות.
|
מחכה שיבואו ויוציאו אותך עם פינצטה,
מערימה של שחת.
|
ולאט לאט עם השנים,
הולכים ונעלמים כל הגיבורים, כל האומנים.
|
מן הרהורים של בוקר סתוי,
רוחות של בוקר חורפי,
|
הייתי רוצה שאורחים יבקרו ויגידו שהמילים שלי הן היפות ביותר
שהם קראו. ומי צריך בכלל תמונה אחת כשיש אלף שכאלו.
|
הוא טועם אותה שוב ויורק. הוא שונא קפה, ועם זאת מפוצץ אותה
בקפאין. כי מה זה כבר משנה.
|
|
|
חתול בשק?
קטן עליי.
ההוא,
מכת השטן. |
|
