|
היה בינינו נר אחד. את ביקשת לכבות ואני בקשתי שישאר דולק.
עדיין קצת פחדתי, ולכבות היה בעצם להתמסר אל החשכה המוחלטת.
|
לשנייה אחת היא הרימה את עיניה והביטה הישר בתוך עיניו. אבל לא
בו; לא בו באמת.
|
"רזית קצת, לא?" היא ממלמלת, מרימה את הטרנינג הישן שמופשל
לקרסוליה. הוא נופל שוב. הגומי כבר שחוק לגמרי. גם היא.
|
אנשים המומים נעמדו מסביבה, לא מעיזים לנגוע.
|
"מה? עד הירח?" שאלתי בתמיהה.
"היא ניו-יורקית. היא שתתה קפה כל היום. יש לה את המרץ", הוא
אמר בענייניות.
"ומתי היא תגיע לירח?"
"היא לא תגיע לעולם."
|
אז ארזתי את דבריי, ונעלתי את הדלת אחריי.
כל הדברים שלה, עוד היו בדירה.
|
שביל מתון, ובוץ וקשת,
שמי תכלת, בהירים.
|
הרגשתי ליטוף, נשיקה בצוואר,
הרגשתי חיבוק, ואותך שנשאר.
|
As light as a feather she danced for her own,
She set just right in my hart,
Like a queen on her crown.
|
ויוצר נהרות קטנים
שנעצרים בקירות.
|
כשבלעת משהו מקולקל,
והבטן לא מצליחה
לעכל את כל הרגשות.
|
אני נופלת בין הכיסאות
ובין הקלישאות.
|
מחכה שיבואו ויוציאו אותך עם פינצטה,
מערימה של שחת.
|
ולאט לאט עם השנים,
הולכים ונעלמים כל הגיבורים, כל האומנים.
|
מן הרהורים של בוקר סתוי,
רוחות של בוקר חורפי,
|
הייתי רוצה שאורחים יבקרו ויגידו שהמילים שלי הן היפות ביותר
שהם קראו. ומי צריך בכלל תמונה אחת כשיש אלף שכאלו.
|
הוא טועם אותה שוב ויורק. הוא שונא קפה, ועם זאת מפוצץ אותה
בקפאין. כי מה זה כבר משנה.
|
|
|
פוליאנה אמרו
הזכר אוהב את
המוות
אני אומר תנו לו
פריווט
עשר שנים אח"כ
שבק"ס אמרו שהוא
נופל וקם כי
הדרך ארוכה
ומפותלת
אני אומר תנו לו
לשבת
ומה יגידו עוד
עשר שנים את זה
הבמה נותנת
ואני אומר שאז
יהיה לכם ממני
קצת שקט
חצי תימני מביא
אותה בנבואה
מחורזת |
|
