|
.
חזרתי הביתה. ראיתי את אחי הקטן בוכה בכי מר כי אף אחד לא ידע
היכן אני. גם ילדים אחרים דאגו.
ככה נגמרה ההרפתקה הזו. רק כעבור הרבה שנים הבנתי מה היה יכול
לקרות.
מי יודע, איפה הייתי יכולה להיות עכשיו ובמה להתעסק?...
|
רק ליבי -
רועני,
שופטני
על מעשיי,
על אמיתותיי,
על אמונותיי
|
גזורת חוסר-מעש,
מרצה את עונשה
בבדידות סבלנית -
מאסר עולם.
|
ואני,
כרוחפת
בין הכלום בין המעט
מאחה צלקות,
שטרם הגלידו.
|
והביטה סומרת לתוך מערבולת
הזמן
ולא ראתה צלם-דמותה
ולא הייתה גוף,
ולא הייתה.
|
יודעת,
מוחה דמעותיי,
מזדקפת
וממשיכה לחלום -
|
מדממת מילות השלמה -
יהיה לנפשי אשר לנפשי
|
נשרפת לאט
בדרכי העקלקלה
כגוויית סיגריה דקיקה
בכמיהה,
שרוחי תפוזר
כאפר המילים הנדושות
ואשקיט.
|
וכאשר אורות עינך -
המאכלסים את שכינתי
ברינת אהבה,
אני מורידה את פיגומי
עול ימיי
לעד
|
בקשתי
שמיים בהירים בשבילך
ולי - חילוץ ממועקת הלבטים,
מרחתי משחת שכיחה
על זיכרונותיי
והתפללתי לשלומך.
|
שרויה באופל
ספקותיי
באמצע הגשר
בין שתי גדותיו
של הנהר הסואן,
המגלגל סלעי גחמות -
גילויי רצון
ושאיפת הדעת
|
וידעת
לפרש
את הזרמים העלומים
במסעי הארוך אליך
וחדרת
עד תת-עור
היותי
|
אפופה הילת הזריחה
מתעוררת -
מישירה מבטי.
|
ולרועץ תהיה אשלייתך,
ששום הוצאות חמלה
לא יוכלו לרושש
את אוצר האנושיות.
|
מה אעשה לדמי הגועש
המסגירני כדרכו.
האיחלץ מכילת הדמדומים
המגונה,
המסרבלת את תוכי?
האתגונן
מגילויי רוחי המביכים?
|
ובערוב כוחותייך
נכמרו רחמיו,
עינייך המפצירות
ראו נווי הצדק,
שלוות אור שבה על פנייך
נחה.
|
וקור שרר בביתך -
ואת -
אי -
קליפסו.
|
בין תשוקותייך
נאמנותך קרועה
בין שקר ובגידה
אין שביל
|
ונפלתי הרוסה על כביש חיי,
כקורבן פגע וברח.
כוחות ההצלה לא הגיעו -
|
הלומה
על צלחת ירח שוכבת
ממתינה לדינה
|
רודפת משמעות דמיונית -
שיר ערש שכלה
|
ונותרת אי שם
במרומיך
וקולי לא מגיע.
|
רק עשן, מאפרה מלאה -
הנה הם כל שרידי הנפש.
|
וליבה המתייסר
שותת
דמעות
זועק כאבים
משתוקק לרבצו.
|
איש השלג
מדליק נר-קרח לאלתו -
מלכת הצינה
|
ומאין יימצא העיקרא
מי שאלוהיו
גביש?
|
אני קוראת אותך
ואלחוש מילותייך
מעורר בי חיים.
|
פותחת את דלתי
לחוויות
חדשות
|
אלף לילות
ליטפתי בדל תקוותי - נר חלש חסר ישע.
|
הבא עלייך בדרך נלוזה
כסומא בארובה
צמא לשתות ממעייניך
נכשל
לא לו את
|
באור הענברי של הבוקר
ענף זיכרוני מרפרף על פני חלוני
|
הרי הייתה נפשי
עיוורת,
פיסחת,
שרועה,
וחרומה
אשר פסחת
ונזבחתי
|
חרש מרחפת מראשותייך
ציפור האושר הקרוב,
כמלאך מעל אפריון נפשך.
|
עומדת בחנות,
חושבת
מה עוד אני צריכה
כדי להיות מאושרת?
|
לא מעיז
ובאיוש ובביזיון
נכנס לסל המסילה
ותולה עליהם את עיניו הנכנעות
מעומק נפילתו.
|
נפשה חוננה בארבע עיניי ארגוס
ערניות, ללא כחל.
|
מעזה להניח
רגליי
על מרבד הקסמים
של יום חדש
|
בין מותר לאסור,
ואסורהמותר,
ומותרהאסור
התהלכו
|
נעלמת במשולש ברמודה
של החיים
|
חומה בניתי
ובית אחד
לא בניתי.
|
ונפשה האוהבת
מתענה
מתייסרת
נאבקת
מתקבצת
מתרוששת
אובדת
הולכת
|
ויכולתי לבחור
בין המן לבין נזיד העדשים
לא נעזרתי בעקבו החזק
של זה ההולך לפניי
|
אל תתפוס
פרפר נשמתי,
נשימתי
בשתי אצבעותיך.
|
גודעת
בלהב קר של דעת
ממיתה את חום נפשי -
|
או שמא
התקרבת מדי למרומיו -
נשיקות התבונה -
טלאי כוויות על עורך.
|
מילים זוהרות
קלות בריקותן
אותיות שווא
שלדים יבשים
נדושי משמעות
|
ואתה מסונוור
מערפל את עיניה
בעצב אפור
געגוע
|
וטוהרנו
ורקדנו
למוסיקת הגשם
|
שפת אימך נאלמה
שפת אימי נתבהלה
והמלים נמסו,
התאדו
|
נסגרו פרגיי
ונדמיתי
כפרח קטוף
קמול
|
בחדר אטום
אין פותחים-נועלים
דלתות חתומות
|
לימים בהם
הדלגית הייתה
הכבל היחיד שידעתי,
לימים ההם
שכחתי את הדרך.
|
והתפעלת שיצאתי נוקשת לב,
דהוית צבעים וריח
והתפרקתי בידייך
ותו לא.
|
היום
נתקו כפות רגלי
מקרקע יציבה
ועפתי לחופשי
|
לעולם לא נדע
מתי יתעייף
ויחזיר
את כינורו
לנרתיק
|
העוד נוכל?
העוד מוקדם להכריז -
לצמיתות?
|
יש טעם מיוחד -
לערב בחוץ
לרעב בפנים
|
אשרי הרואים,
יודעת,
אותה
הנסתרת בענוותה
מאחורי נדבכי אפלה
|
עוצר אותי בפתח ביתך -
קניינך.
אין כניסה לפילגשי אמונה
|
ואיכה תיישר
איבריה
ואיכה תקום...
הלוא יפצעו בירכיה,
הלוא תיפול שוב
ותתרסק בשבריריותה ?
|
ואם לא?
ואם זה מלמול הזייה
כי אם זה לא -
אז איך...
|
והאבן הזאת תהיה
ואנחנו
נלך
|
ומה הסבירות להניח
שלא נהפוך למשמרת
הכאב והבכי
לדורות
|
ומי יאהב אותה מקושקשת,
מבולבלת ,
מושחרת בפלפל,
מוציאה נשימה?
|
רבת - סבל,
תשלמי את המחיר,
תשנני שהעולם אינו כה מר
|
וגילו את עצמן,
ונחו בשאננות הבנתן
והשלימו עם מהותן.
ואני
|
אם אחדל
למרוח כאביי
על קירות ונייר,
|
משליכה גלגליות חבלים
אל תוך הלילה -
מי יתפוס?
|
אל תדרכו על פרגי השדה,
אל תדריכו מנוחתם,
הם -
דם ילדינו
|
ובבוקר שוב ננסה
להקים גשרים
בין החלום-הוא
לחלום-היא
|
היום אני פותחת
את חלוני
לרווחה -
מתמוססת
בנוף -
ביתי.
|
ילדים לועסים
גבעוליו -
מתלהבים
ואני אומרת
בעצב -
"אל תמהרו"
|
אהבה אחת - שיר אחד
התחלה אחת - סוף אחד
אמונה רק אחת...
|
נא לקרוא במקום
"ייאוש" - "אהבה"
|
מאומן בהשקיה
חסכונית
מודד חמלתו
בקפדנות -
|
יום אחד אני אלך...
היום הוא עוד
לא
היום
|
הייתי הולכת בתלם
ההרמוניה הפינגוינית
של העולם...
|
יתומת הסערות
גוזרת בקוצר רוחה
בדים בלויים וכמושים
רצועות-רצועות
|
נועצת אטבי מילים
אחד אחד
מהדקת
|
גבעול עדין
פורץ אספלט
מיישר את גופו
|
וברוח חמס
הבאת על מזבח
שמע שווא
של חרבך
|
כיין משובח
נפשה בצניעותה
נסתרת
בכלי חרס פשוט
ללא עיטור
|
ודרך לו וקול לו גדול
לבכות קינה ומספד -
דמעות שליש
|
להטי שקיעה -
פרחים ססגוניים
|
לא כן או כן לא?
כן או לא?
|
נפשי מתעלסת
עם אור וחום
בפסיעות רכות
מתהלכת כחתול
לבדה
|
ולבך לא יודע קרוא-וכתוב,
נפשי - כתב חרטומים לו.
|
הרוח מדפדפת שלדי להבות
זורעת אותיות באדמה -
אותות לצמיחה חדשה.
אביב.
|
טובלת בכוס יין אחרונה
של שקיעתה
מנענעת את עריסת ימיה
ושרה
|
אני שואלת אותך על פשר,
על מטרה, על יעד
וכבר לא מצפה לתשובתך.
|
לא רוצה יותר מתכונים ,
לבשל - גם לא כל כך...
שאר רוחי נגוז
ואיננו שף במטבח.
|
עמד אל מול -
נוכחותי הערטילאית
ואמר: "הביטי במראה,
את אינך אלא השתקפות
של עצמך.
|
באולם האפל הטובל בדממה,
הליצן הקטן שר על תום האהבה.
|
מה לך
ברתמה הזאת
מידותיה
והלכתה
לא לך,
לא לך
|
ואני הממירה את עורי כל תריסר -
כבר מלאתי גנזכי עד מלוא גדותיו.
|
ומול שערך האחרון
עת התרת חוטי תולדותיך
מה יחשוב
מה יגזור
עליך?
|
עדיין הזמן
לא עושה איתן צדק
והעולם.
|
בגן הורדים, המטושטש במכחול ערפילי
ושקוע בדממה זהירה
נשרפים עליי געגועיי ודאגותיי.
|
ילד גדול -
מפרק את נפשן של בובות חיות
בהשתוקקות לא מודעת לדעת
|
אם תראו את אותה הילדה,
החביבה והחמודה
החזירו לי אותה,
כי קשה בלעדיה -
נורא...
|
נגעת במצחך
בהרהור
סגרת דלתך.
נדמתי.
|
רעם טנבורים
כשפה קדומה
מקצב חיים
וגורלם מגיד עתידות
על קלפי שלכת.
|
תסתכל בעיניי העצובות,
תנסה להבין מי אתה.
|
ובכתב סתרים
על הנייר
נשפכת
מילה
כפרי מעללים
|
אחלק נתח-נתח
באומץ
בדחילו ורחימו.
|
סלחי לי, ילדה,
ואת בת תמותה
עולמי לא מושלם -
|
ושאלתי אותך:
"איך מרגישים
במסגרת?"
|
כשחיים ומוות
כעיסה אחת
מכווצה
מטפטפים
|
נעה לקראת
קול רשרוש צעדיך
כי שוב שכחתי
להחליף מנעול
|
והוא, עמום,
עמד ריק ממנה,
וספר
מעגלים על פני המים
|
חוזרת לשאול
פעם אחר פעם -
על הנעלמים
במשוואת חייה
|
ים הלאות
תרדמת -
מוות מעט.
|
ואני מאז ומעולם
נחרדת
מן הניתוח.
|
פרח באגרטל
הפך מסימן קריאה
לסימן שאלה
|
שופך עלי לחם-אלוהים
סעודת שפע -
מילים
כותבת שיר.
|
הישמר נא !
מ ע ד ד ל א א ד ע
|
עוד סיגריה ונלך
ולא הרגשתי
איך נשרפו קצוות אצבעותיי
איך היא נגמרה מהר -
|
זה פגם גנטי, יקירי ,
ומשקפיים אינם לעזרתך.
|
והרוח זרתה
אפרם על פני
זיכרוננו.
|
ואת מתאוננת
על כאבי צווארך,
את, שנוצרת
שבשבת.
|
עץ
מקריב את עליו,
עד ערטול מלא
כדי לעטוף
את האדמה.
|
חמלת רעלם
מחייה ומרפאה
כערבון עליון
לצמיחת
פרח חיים
|
כי סגרת
במו ידיך
את הצוהר
בין צלעותיך,
כאשר נוצרתי
והוצאתי,
ונשכחתי...
|
ירח הסתבך
ברשת עצים
הזמן עצר והצטנף
וינשוף לא צוחק
עוד
|
כבולה
בעריסת חתול
אשליותיי
|
נפשי
התוודעה לפני נפשך
עוד בגלגולי הקדם
|
אין קול ואין קשב.
בנפשה השחונה
צימאון.
|
העולם נאלם דומיה
בין אבני ריחיים
|
ואני
באין בי מתום סוחטת דמעותיי
מסומאת סופדת כאביי
הקבורים בי
|
מרחמת - מושכת ידה -
מלווה
לשלוות
עולמים.
|
להיאבק עם הסחרחורת
על סף השפיות.
|
מתחננת -
אל תהרגוני
לא אנבא עוד
לעד -
|
יום אחר יום
כטקס ארור,
וטעם הלוואי
לא מצליחה
לפענח
|
מיואשת לשמור
על הרהיט הלא רלוונטי,
עזוב השכינה
|
שונה עד זרות
בדרכי סגולה
בלבטי נפשה
בנפתלים קשים
נאחזת באמונתה
האחת
|
כמו עצים
המחכים לקור חורפי
נשורי עלים,
חשופים
בעירום חושיי
מחכה לנשמתך
|
רק געי בי
ואתפרץ כגבעול
מתוך הבוץ
|
"רק תגידי,
אמר,
ואהיה כענק אגדי או
אתחבא ברשרוש שמלתך
אהיה תלתל שערך..."
|
חופרים הריסות רוחם
עד שחיקת ציפורניים
מדביקים רסיס לרסיס -
שירה
|
הרהר הכשף,
חזר והתכנס לכדו.
ומאז לא שב.
ממשיכה למרק.
|
שמלה שחורה
המבטיחה מקלט
לרגשותיך העזים
שהיא הסתירה...
|
ובשפת השיר - ציפורים
העפות בכנפי מילים
להבנת עצמנו.
|
או שמא...
וזה אות לי,
נבואה מבהילה
|
נאלמתי מכובד הרצון
להגליד את סדק התבוסה
של ניסיון אחרון,
לחתום על הסכם
שלום הבית.
|
הלכי רוח.
בחדרי חדרים -
תחושת בטן
נר בידה
מחפשת...
|
עיר פרזות פרחונית
ללא תמרורים
חדורת השראה
מתעוררת לתבונת עמקים ---
תחייה
|
קרא את שמי
וארגיש את נשימתך.
קרא לי.
קרא
לי.
|
שלח אלי
גשם גאולה
שימס את גבישי המלח
אשר הצטברו בתוכי
והכו שורשים.
|
מחפשת בתחתית החשוכה
את תקוותה
שלה להישאר האחרונה
גם היא עזבה...
|
נמסה בזוהר רינתך
נפש עגומה
זולגת כדמעות עונג
ונחה בשלוותה
|
את כף ידה
הקטנה
העדינה עד כאב
|
כשכול העולם
יוצא מדלתה
ותפוחי תשוקותיה
נושרים מן העץ
|
מצטלבים זה בזו
בסריג חידתי
משבצות ריקות
ביניהם
יד חיים
ממלאת
תשבץ
|
צילום דיגיטלי. פסל של שרלוק הולמס בלונדון, בריטניה.
|
צילום דיגיטאלי. טבע.
אנגליה.
|
אל הארכיון האישי (43 יצירות מאורכבות)
|
|
ההבדל היחידי
בין רופאי
שיניים
לסאדיסטים, הוא
בסוגי
המגזינים.
הסתומים. |
|
