כיצד נראתה ההזדמנות הזו, טעמה, צבעיה, ריחה וקולה, נשכחו כליל
אף מלבו של שימי. הוא רק ידע בודאות שהיא אי פעם חלפה לידו,
חייכה לעומתו ונופפה לו בידה. וכעת נעוצות עיניו של שימי באותם
שמים מאכזבים, שמזכירים לו יום יום מה יכול היה להיות שלו, או
שמא לא נועד לו
|