|
And I don't want the world to see me
'cause I don't think that they'd
Understand
When everything's made to be broken
I just want you to know who I am
(goo goo dolls- iris)
עוד לא ראיתי אדם טוב באמת. ישנם סיפורים, אך אני לא מאמינה
להם.
אני לא מאמינה להם כי עוד לא ראיתי אדם כזה במו עיניי. אז תמיד
באה האמרה "גם את החמצן לא ראית, אך הוא קיים למרות זאת". אני
מאמינה לחוקרים שישנו החמצן. אני מאמינה בכך כי זה דבר הגיוני
מאוד.
|
הגרזן ניתח במהירות מפחידה על השולחן המוצק, מפספס כמרחק שערה
את צווארה העדין. המכה שהייתה קרובה להיות גורלית העירה אותה.
ובעוד היא מתבוננת בגרזן שב ומונף לפניה למכה שנייה, מדויקת
יותר.
|
יוצאת מביתה אישה זקנה בעלת שיניים מעט רקובות, עקומות וחסרות.
איתה יצאה גם המטפלת הפיליפינית שלה - נמוכה, שחומת עור
ומלוכסנת עיניים. הזקנה פנתה אליי, מסתכלת קרוב, עד שהיה ניתן
להבחין בקרום המזוגג בצבע הבז' על עינייה.
"את מחממת את הידיים שלך?"
|
ביום הדין יהיו שמיים כחולים. ומעט עננים ברקיע. השעה תהיה שעת
שקיעה קרירה. חום היום הנעים, עם רוח קרירה מלטפת. כשמאחור
הרים ירוקים ומקדימה עמק שדות. מלפנים נשקף הים הכחול השלו.
|
לחיות בשקר, שקר שמלטף אותך ברכות, נושב עליך כרוח ים, פורע את
שערותיך ומצנן את עורך. אתה מרחף עליו בקלילות.
|
השמים כחולים כהים. לילה. סמיכת כוכבים וכמה מנורות הרחוב
הסרוי במרחק כמה מטרים משם, מאירים את האפלה באור מעומעם. בין
השיחים הגבוהים והרטובים מגשם שירד כמה שעות לפני כן, מקפץ לו
בעליזות יצור קטנטן בעל זנב לבן. בתנועות נעימות מפלס לעצמו
שביל תוך כדי קפיתה בי
|
כמו נמילם קטנות. מתרוצצות מפה לשם. כל אחת לכיוון שונה.
לפעמים עוצרות, שואלות אחת את השניה "מה נשמע?", וכל אחת עונה
שהכל טוב אפילו אם היא עומדת להתפגר.
|
רוח קרירה נושבת בחוץ לאחר ימי השרב הכבדים, מלטפת. היא מזכירה
לי בדידות. בדידות של ימי הסתיו, הצוננים ברומנטיקה של אופק
אין סוף.
|
הכל גועש
לרוץ בכל הכוח
לרחף
|
כשהכל מתערער
רק משהו אחד קטן השתנה
העולם כבר על ראשו התהפך
למרות שמבחוץ, בסך הכל, הוא עגול
|
עמל היה בבית שמטוס עבר מעליו
יואב יצא לשטחים כדי לשמור על שלום משפחתו
|
"הצילו! הצילו אותי!"
נשמעה הצעקה בין הגלים
גלים של אנשים
עוברים ושבים
מסתכלים קצת וממשיכים
|
משפחתי וחברי
כולם רק חול הנישא ברוח.
הזמן חוצב בם כגוש כורכר.
|
להגיד לה עכשיו שלום, כי אולי עוד מעט כבר יהיה מאוחר
|
כמה זמן כבר עבר
לא יוצא לי שום דבר
אני מנסה בכל הכוח
אבל זה פשוט מיותר
|
האדם הוא עולם ומלאו
עם אהבות משלו
שאיפות משלו
אכזבות משלו
|
אנשים שטוב להם,
כיצד הם מצליחים?
|
בכל רגע, אפילו בזה שתקרא את השיר
יתווספו יצורים חיים ביקום
ואחרים יחדלו להתקיים
חיים על פי אינסטינקט
לפי המקובל מזה דורות
למה?
|
עוד אדם אידיאליסט מחורבן
לומד רפואה כדי לעזור לחלשים
|
עוד יום מיותר
נזרק מעבר לכביש
המשאית העמיסה כבר הכל
רק את הקמטים השאירה מאחור
|
קיוויתי למצוא אותך
מבטי שוטט ברחוב
קיוויתי למצוא אותך
מחפשת בין צלליות
|
אבל למרות זאת קר, מבפנים ומבחוץ
שהשמש תצא השכבות כבר יהיו מיתרות
|
אשב בחדרי
ואפתח חלון
השמש תאירני
באור זרוע החום
|
"שוב ושוב ושוב, מהדהד בשכל. עוד פעם, ופעם נוספת. מחלחל עמוק.
נבלע בתוך. כי... זה מה שאתה. זה יותר נכון, מה שאני. אני איש
קש. קש! מביט בהם בעיניים, אין פחד, ואין כלום. פשוט כלום. גם
מה שהיה, אבל עכשיו אני עץ עקום.
|
ממש כמו בהצגה. הקהל יושב. מאזין. והיא עולה על הבמה לבושה
בחלוק המוזר הזה. בעצם, זו אכן הייתה הצגה. הצגה יפה הצגה
עצובה וקשה. איך היא מספרת בלי בושה על שלושת החודשים שהדמות
שלה עברה בבית המשוגעים.
|
יפה. באמת, כאילו לא היה קיים, ואת בעצמך ידעת את זה. זה לא
אמיתי. כל האובססיות עליו, כל הרגשות המעופפים, כל האהבה עד
שיגעון - הכל שקר, שקר שמכרת לעצמך. ועכשיו הכל נשכח, כשההוא
בצד, שהיה שם כל הזמן, ופתאום אתם חברים. איך לא שמת לב קודם?
|
הם השליחים של אלוהים. אפשר לדעת זאת לפי לכשרון הפורץ מהם.
לעשות הכל רק כדי לגעת בהם. כי זה יכשף אותך. כשהם כותבים משהו
על פיסת נייר, הדיו הופך לזהב. רק המבט שלהם מספיק.
|
על ימי שמש שנדדו הלאה. מחשבותי ריחפו קלות כנוצה. יתכן וכלל
לא היו כאלה, אך החושך בחוץ גם בשעות האור, מעביר תחושה אחרת.
ימי השמש אשר עברו להם על מדשאות מוריקות וחיוכי העננים.
|
-"כי לאנשים שחושבים שונה, קוראים להם משוגעים..."
|
-"אם אמרו לך: 'יש רק שתי אפשרויות', אל תאמין להם."
|
|
|
כבר שלושה ימים
ששלי לא יכולה
לשבת אחרי הבמה
חדשה שהבאתי לה
אתמול.
החבר של שלי. |
|
