[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 58561894 58561894
אל היוצרים המוערכים על ידי שייק ספיריט
היא הגיחה לאוויר העולם בסתיו, בשלכת, בשנת 1986,
ומאז תמיד הרגישה שהיא נולדה כאילו בשביל אור
הזרקורים.. היא אוהבת לשחק, לשיר, לרקוד..ובין השאר,
גם לכתוב על זה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא רוקדת
בחשיכה, כשמסביבה מרצדים מרחוק אורות הזרקורים אליהם
היא שואפת להגיע. עד שהיא תגיע לשם, היא תשמח לשתף
אתכם בכל מה שהיא כותבת, בכל מה שעובר עליה.. וכשהיא
תגיע..היא תדאג ליידע אתכם...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
התבגרות
בכך שברה היא את ההבטחה החזקה ביותר מכל הוכחה או נוסחא מתמטית
שעלה עליה איינשטין או כל אקסיומה שהמציא זיגמונד פרויד הגדול.
ההוכחה החזקה ביותר ביקום! בתולדות האנושות!!

סוריאליזם
כל החלומות והפנטזיות והתיכנונים.. הכל ירד לתמיון בשניה
שהתמוטטו בנייני התאומים, היום, ב-11 בספטמבר 2001. תזכרואת
התאריך הזה טוב טוב בראש, תפנימו ותשננו את הפרטים הכי חשובים,
וגם הקטנים והתפלים ביותר ממה שקרה ביום הזה. למה? כדי שיהיה
לכם יותר קל להתכונן

ייסורים
נעלתי את הדלת, המונית כבר חיכתה בחוץ, עמוסה במזוודות
ותיקים.
נפרדתי לשלום בפעם האחרונה מהבית וירדתי במדרגות. עוצרת,
מביטה שוב לאחור, ואחר, יורדת ונכנסת למונית במהירות. נעלמת לי
באופק.
היום-שנתיים אחרי, כשאני במקום אחר ועם אנשים אחרים, אני
עדיין חושבת

רגע לפני שהשמש שקעה, שלחתי לה, ביחד עם השמש, חיבוק אחד גדול
וחיוך אחרון.
קיוויותי שהשמש תקשיב לי, ותשלח את החיוך והחיבוקים היישר
אליה..
ושאולי שם היא תדע לחייך קצת יותר ותהיה באמת מאושרת, כי היא
יפה יותר כשהיא מחייכת.

היפרדות
אמרתי לה שכמו שהיא אף פעם לא עוזבת אותי, ככה גם אני לא
אעזוב אותה.
אני כבר לא יודע איזו משמעות יש למשפט הזה עכשיו, אבל העיקר
שהיא תהיה מאושרת.

אהבה נכזבת
הוא הושיט את ידו וניגב עם האצבע שלו את הדמעה , ולאחר מכן
נשק לי על המצח. כמו שמלאכים עושים. מבחינה מסוימת, הוא בהחלט
היה המלאך שלי, לפחות לאותו רגע.

התבגרות
לעתים נדירות נפרדים ממישהו , שיודעים שזו הפעם האחרונה שתראו
אותו, אז מחבקים חזק, לא רוצים לעזוב, ומקווים שהחיבוק לא
ייגמר לעולם.....

התבגרות
במקרים כאלו, ואם באמת ייתכנו מקרי רצח סידרתיים, כאשר
הקורבנות נרצחים בצורה זהה בזה אחר זה...יש חשש לרוצח סידרתי,
זאת אומרת לשובר לבבות. ואז התחוור לי שאהבה, זה לא אלא מקרי
רצח נוראיים, שמאחורי כל מקרה ומקרה עומד סיפור סוחט דמעות

סוריאליזם
הבטתי במאטיס. הוא היה יפה כמעט כמו השקיעה. פשוט מושלם.
כמו בשיר ההוא של savage garden : רציתי אותו, לא ידעתי אם אני
צריכה אותו אבל רציתי אותו מאד. הוא היה שלו שכזה, שקט, עוצם
את עניו. הוא היה מאד דומה לשמש ובידיו תמיד אחז בשני כדורים.

אהבה נכזבת
היא רק רוצה אותם שוב, את כולם ביחד...ובעיקר את אותו
האחד...אבל אותו האחד, לא שייך לה, וגם רחוק ממנה עכשיו.. אז
היא מסתובבת, ומתחילה לרוץ הכי רחוק שתוכל להגיע, בלי לעצור
ובלי להביט אחורה..היא אותו כבר לא תראה יותר..כי היא עוד סתם
ילדה קטנה שעמדה בצד וצפתה

אותו ניצוץ שנדלק בכל פעם מחדש, אותו ניצוץ שמראה כי התקווה
והחלומות עדיין נטועים בי ושאני, למרות הכל, עדיין חיה ומסרבת
להרפות

אהבה נכזבת
באותו הרגע, אצבעוני החכם הבין, שאין הרבה מה לעשות, כי כל הלב
שלו רוסק ונשבר לחתיכות קטנות, אז הוא קרע ברך לריצפה, והחל
אוסף את החתיכות והשברים, אחד אחד. וכשהיה נדמה לו שכל השברים
היו בידו, ניסה להרכיב אותו, את ליבו בחזרה. אבל חתיכה אחת
הייתה חסרה.

אהבה נכזבת
אני משתתקת בתוך עצמי, מתכנסת וחושבת ש"היי בנאדם היום קם
בבוקר ולא יודע ששעה אח"כ הוא יתפוצץ בצומת.." והמחשבה שמישהו,
אפילו לא אחד יכיר אותי כמו שאני באמת, הפחידה אותי עד מוות.

"ראית פעם פרח שחור?" שאלתי את מאור, תוך כדי שאני מורטת עלים
של סביון קטן. "כן, ראיתי המון פעמים". הוא ענה וחייך. "אני לא
ראיתי אף פעם בצורה ישירה, אבל בדימיון ראיתי המון פעמים"
אמרתי לו. "אז אני ראיתי גם במציאות" אמר. הרמתי את המבט שלי
מהסביון המרוט למחצה

התבגרות
השמש צרבה לי בעניים ולא התפלאתי שתוך כמה שניות הופיעו לי
דמעות. אז הבטתי בהם שוב, אבל הם כבר לא היו שם...
החוף היה ריק, ורק הרוח והגלים היו שם, שייכים לו, לים
לעולמים.
"אל תדאגי, יבואו ימים של קיץ".


לרשימת יצירות השירה החדשות
אילו רק היית שותק.
עומד, שותק ומפשיט אותי במבטך האוהב

בדידות
ואדוות מים מלחשת לה אם צליל הים. שקט! תקשיב לצליל הזה...עוד
מעט..הוא מתקרב אלי..נוגע בי..וחוזר לאחור..מסתובב..רץ. בורח.
משאיר אותי. משאיר אותי עטופה בגלים..

אבל עכשיו אתה מתחתי, קבור איפשהו.
עמוק עמוק באדמה, במעין חור אפל ונידח.

ורק כי לא הקשבת לי.

עטופה בצללים בים של צללים
שחורים, כהים- אותי הם מכסים.
פעם היה לי אומץ לקום וללכת

אכזבה
בסופו של דבר נשארתי לבד, מוקפת שמיים וכוכבים
ורק אז .. רק אז הבנתי- מה זה כשלא אוהבים...


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
כלום לא זז, אף לא עלה, אף לא ציפור,
ומתחיל להחשיך, וכבר נהיה קר.

ואיפה הם עכשיו? אולי עוד בבסיס, נשארים לשבת,
אולי כבר בבית, עם החברה וההורים,
אולי הם קבורים מתחת לאיזה נגמ"ש




בשר זה רצח!
חלב זה אונס!
חסה זה חציה שלא
במעבר חציה!
וגלידה זה לא
אוכל!



סיסמה של עמותת
"די לגזענות -
קניבליזם
עכשיו!"


תרומה לבמה





יוצר מס' 3981. בבמה מאז 12/7/01 4:14

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשייק ספיריט
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה