החיים של שי התחילו כשהיא נולדה בין סוף הלילה
לתחילת הבוקר, במקום הזה שאף אחד לא יודע להגדיר.
הלידה השלוש עשר אחרי שנים עשר בנים.
תמיד הייתה בין מספרים.
.3 .16 .24 .126 וכו'...
כל אחד מתייחס לדבר אחר בחייה.
תמיד הייתה 'אחת מ...'
אף פעם לא אחת.
היא רוצה לבכות ולא יכולה.
רוצה להגיד ולא יוצאות המילים.
מרגישה ערומה ואילמת,
טובעת בחושך ולא רואה אור מושיע.
לא חושבת שהוא שם.

היא מחכה
ומחפשת
מקווה בשביל עצמה רק זאת-
שיום אחד תמצא.
אבל בנתיים מאבדת,
את עצמה.

הכל בעיניים זכרונות פעם פגשתי מישהו שאמר שאני נראית לו כמו ילדה של סתיו...

ארובות עיניים קצרצר שתי ארובות באופק. והלוויה,

החומות שלי הקירות שבניתי לי במהלך כל השנים, אלה ששמרו עלי, שסיפקו לי מקום מחבוא מהכל מצאת לך סדק בהם

לקום לאותו בוקר השעון מצלצל ידה נוחתת על הכפתור ומשתיקה את הצילצול הצורם, 'אין לי כוח לקום' חשבה, התובבה לצד השני ונרדמה שוב. אבל השעון צילצל שוב.

גאווה צבע

להרגיש צבע

מצלמת פורטרט