|
ילידת 1980,
אוהבת אומנות מוזיקה והרבה דברים יפים.
גם גברים.
שרה בכל הזדמנות ומדברת בלי לסבול הרבה
וגם כותבת. כמובן.
זה היה סופשבוע לא רע, בהתחשב בכל הנסיבות הקיימות
(בעולם בכלל)- התחברות מחודשת לאח הגדול שחזר, שיחה
עמוקה וקשה עם חבר, התבוננות במצב המעייף שלי ושל
הקודם (יש לו שם, אבל זה לא לטלפון).
וחוץ מזה- החיים דבש למדי:
חברים מכל מני צבעים, וצחוקים והערכה והתבגרות- כל
הדברים הטובים והמשמחים. תקשורת טובה מאוד.
הסיפור האחרון (שאמור לקבל אישור בימים אלו- "אהבה
הכי גדולה שלי") מספר על תקופה שעברה, ועדיין
קיימת.
אז שיהיה במזל טוב.
שי
ההמונים, שצבאו את גני הקברות, על כל עלי הכותרת המתוכשטים
שבידיהם, עצרו לרגע והקשיבו בדממה אל תוככי הצעקה שנצבעה
בקריאות נפש מחוררות, יגעות ומתעוותות.
|
אני מצלמת: נערה-אישה, שכובה על גבה באי נוחות בתוך אמבטיה
לבנה, בידה האחת היא אוחזת בטוש לבן, מווסתת את עוצמת זרימתו
בידה השניה, ומים בצבע כתום-חלודה-מהול-בשקיפות מקיפים את גופה
העירום, עד פחות מקו חצאי רגליה.
|
כדי לא להתעורר בבוקר ולהרגיש את הרוע והטיפשות זוחלים עליך
בחזרה. ענה לה הלב שלה. והיא ידעה שזה נכון. והמשיכה ללכת
|
אבא ואמא במטבח, יושבים ליד השולחן עם ריח חזק של הקפה שהם
שותים. שלמה עומד ליד הכיור ומחזיק קופסת שימורים עם מדבקה
צהובה עליה. עכשיו אני יושבת ליד אמא, וכולנו מקשיבים מאוד
בשקט למה ששלמה מספר לנו, כמו תלמידים טובים.
|
זכרי, שבסוף הוא ימצא נחמה,
הוא יראה בך פנים וזהות,
וייתן ללחייך להפשיר את כל מה שנחוץ.
|
וטוב לי בתוך עפעפי העינים
לבדוק ולבחון ממקום של חולשה
|
והעולם מתמלא בתוכן
ולווא דווקא משום שהוא שייך לאחרים
אולי משום שיש בו כח לסבול את המכות
ואת מסלולי נדידת הציפורים
|
לתוך הנחירות מלאות הנוכחות שלך
אני אוסיף מראה קטנה בקיר.
|
כאן, במיטה
נראה שיש מה להגיד.
אז אני אגיד,
בזמני החופשי
|
ארצות, לא שוכחים מהר כל כך
ולא גם אחרי הרבה זמן.
נופים ושדות ושדיים,
נשיכת אלכסון.
|
זרע שלא נזרע
באדמה שלא הועברה
|
לחלוטין בהתרפקות מוחלת
מגשש ומוצא את חלקך הנבוך,
הקורא למגע אהבה.
|
בטרמפ, ישר לירושלים,
הנהג, בחור צעיר עוטה כיפה סרוגה, ומשקפיים,
מתעניין בסקרנות מאיפה באתי,
ואיפה אני גרה,
ולאן בערבים אני יוצאת.
|
אני רק ממלאת מקום,
אתה נכחד מתוך צורה.
|
מקשיב לי,
אבל בפעם אחרת הולך ומוצא פתרון דווקא במקום אחר,
שאין בו מילים ארוכות וזנובות.
|
משהו נתקע על הטלאי הזה,
ולי לא היה שום כוח או ערך בכדי להזיז.
|
התכחשנו הערב.
למרבה הפלא, היינו זרים.
זוג כפוי במאה העשרים ואחת.
מתלבט עם הזרם,
מטשטש את כל הדגים.
|
הפרא הצעיר נכח אצלי בראש
בערך עד גבול שעות הצהריים.
|
משפחה זו מילה מחממת,
חיים בפריטים, מתאדים, יום יבוא.
|
גם אם השקט מעיק,
וזורק עלייך מבט
|
אני מסיימת לכעוס, ואז חוזרת,
בלי נגיעות, את זה אני לא מסוגלת להעלות על הדעת
|
במדרחוב המטונף שבו ההבלים מתנוססים גאים,
מתנופפים על כל פיסה של חצאית עוברת.
נזרקים מכל יד המקמצת נדבה.
|
מישהיא מתכווצת במקומות סודיים.
זה יכול להיות כמו בית מעץ על הר גבוה
|
בתוך הפנים שלך יש זעזוע אחד,
שלא הצלחתי לחשוף
|
נוראי לעבור את האביב שוב לבדי. ומה אני נותנת בתמורה?
|
עובר. תחשבי על זה עף בחלל הגדול-
עוד רעיון שעבר ונגנז.
|
רק נהייתי יותר עייפה,
אם אתה שואל אותי
זה לא הזמן שחולף,
מה שחולף זו אני.
|
רק אני לא מכירה את חוקי המשחק הזה,
כולם שוחים ושקטים, כולם יודעים
|
מהכחול הזה לא צומח הרבה,
אבל מהים כן
|
רק הידיים שלי נובחות,
תסתכל על כל הפצעים.
|
כמה אמיצים היינו,
כשטיפלנו בכל המילים והלכנו רחוק, עד מעבר לדלת.
ואחר כך נשארתי בבית, לנבור את עוצמת תחושותי.
|
להוציא אחת ולזרוק עם כל הריאות רחוק,
להוציא אחת ולפוצץ את הפנים.
|
לא אחת ולא אחת,
אבל בסוף אתה בוחר את זו שנשארה
|
מסעד הכסא - שלט הטלוויזיה, הכרית הענקית -
תוך שניות מזנקים וכובלים ממני חלקים, שכבר נאכלו, אבל נשאר
עוד במה לנעוץ שיניים
|
ידיים מכסות אוזניים מכסות ידיים מכסות טיפשות,
תמימות, עיניים פעורות, פה משוגע פתוח, לא בנימוס
סוגרת את הראש, סוגרת את השכל, סוגרת את הפער
|
נורמאלי, א-נומאלי
למה הם מתכוונים כשהם כותבים את זה במרכאות?
חולצה אחת יוקדת בחום הזה של תל אביב,
נדדתי מהים אל הבירה בחזרה.
הזמן שלי טוב במרחבים פתוחים.
|
מחטטת באף, אני נושמת
את הקור הירושלמי, ונושפת,
את הקיפאון המחשבתי.
|
מולי היום בא איש
והוא הביא לי ים במתנה
|
מי
שלא אוהב אותי
יכול לקרוא לי בשמות רעים ונוראים.
להעליב אותי ולעשות לי רע.
|
מוחקת בד, מתחת בד, ותחת בד - פרשו ידיים.
צבען דוהה, מעט שקוף, חסר מילים.
|
לא הפסקתי לספר לך סיפור עתיק עלי ועל העצים,
ואתה נשפת, והנסת את העלים המתים,
|
נמוך יותר.
היכן שהשברים חותכים ומתאחים,
|
ורק האנשים ברציפים קורצים לי,
זה לא נעים יותר, זה חם, זה לח.
|
עכשיו הוא גבר
ועכשיו הוא מתנהל באופן מיוחד רק לו,
ודפוסי הגבול חוזרים הביתה.
|
רחוק יותר, יכולתי לחפש רחוק יותר,
אבל חזרתי בחיפוש אליך.
גם אתה רחוק ממני,
|
לך, זה היה מובן מאיליו,
שאלף סימני ציפורניים הדוניסטיות
יתחרו על חלק מהגב שלך, בהגזמה פראית.
|
באמת אכלתי, ולא מזמן כל כך
אבל בכח,
כי לא רציתי להעלם.
|
ואתה מוצא את מקומך ברווח שבין המילים השקטות,
ואני מתכווצת ונבלעת לתוך מימד זמן אחר,
|
נראה לי שבסך הכל
כל מה שזה אומר,
ההקשים היו מעט מנוגדים.
|
הלוואי שהיית אומר את זה,
רק קצת יותר מוקדם.
|
חצר קטנה,
הייתה לנו גינה,
וכל האנשים בהו בי,
ראו אותי.
|
מחזיק אותה חזק בפה,
חזק בשביל העצמות
|
כל כך עייף לי להיות בתוך תבוסה
ולכסות את כל ההפכים בבד מגבת בהירה.
|
לשגר מילים מפה מדוד מעצורים,
לריבועי עולם קטנים של טורח,
|
אני תופסת את עצמי מתרימה את הדם שלי
למטרות פומביות!
|
ובמקום שאחזור לישון, כמנהגי הפושע, הביטו אלי קרני האור
הספורות, החודרות מתוך הוילון הונציאני של דלת חדרי הפונה את
מרפסת השמש, ושוב הזכירו לתאי גופי זיכרון מתוק בן מליוני שנים
- זיכרון ההתעוררות, התנועה וחדוות הפעילות.
|
ערב יום ששי ונפגשנו. כל אחד מבואס מענייניו. אני בתוך העולם
הצף שלי, הוא בעולם שהשאיר מאחור, שם, ב L.A טיול קצר מול
ההרים. יושבים, מדברים, מתקרבים, מתנשקים. מחפשים מקום להמשיך
ומוצאים. מתפשטים. וזה לא באמת נח שם ברוגע. זה אני מנסה להפוך
את המפגש הזה לרומנט
|
אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות)
|
|
כולנו קוראות
לחבר של שלי
"הקשית"
כי שלי ספרה לנו
שכשהיא מוצצת לו
והוא גומר -הוא
משמיע נחירות
כאלו שמזכירות
את הרעש בסוף של
המילק-שייק...
צפיחית בדבש
שלעולם לא מוצצת
מהקשיות של
החברות שלה |
|
