|
המשכתי לנסוע ולהסתכל ואז ראיתי אותו, המוות, הוא ישב במושב
לידה והסתכל אלי בחיוך
|
הסיפור הבא הוא פנטזיה, הסוד של דנה, ולא סתם של דנה, אלא מה
היא מקבלת בפעם הראשונה ?
האיך? יבוא כבר בהמשך ...
|
חשבתי, כמה רעש והמולה עושה אוטובוס אחד!
אני המשכתי לחכות בתחנה לאוטובוס הבא, ליעד שלי.
|
היתה זאת השנה האחרונה שלנו בתיכון, שנה של גיבוש חברתי, סיום
תקופה, מבחני בגרות. התבגרות מנטלית פיזית ורגשית לכולנו
ובמיוחד לי. נגענו בשמים, בחופש כמו ילדים מאושרים בתוך בועה,
נפלנו ארצה לאדמה התבגרנו במהרה.
|
התעוררתי באמצע הלילה מחלום בלהות. פקחתי עיני לרווחה, החושך
החביא את העולם מפני. גיששתי דרכי באפלה אל השירותים,
מעדתי,קול יבבה קצרצר נשמע מכוון הרצפה.
|
כשנשקת לי, שכבתי בלא נוע על מיטת בית החולים, חסרת הכרה, ללא
יכולת תגובה. שמעתי אותך מדבר אלי, בכל כך הרבה אהבה, רגש.
אתה אהבתי הראשונה, אהבה ממבט ראשון.
|
הכי מביך זה לעמוד ליד העמוד כשאין בכלל תחנה במיוחד כאשר
חברים שלך עוברים לידך ומצפצפים לך. אתה מת להתחבא אבל אין
איפה, כל מה שנותר לעשות זה רק לנפנף להם כמו דביל תוך שהם
מתרחקים ממך בצחוקים עד השמיים.
|
לעיתים בדימיוני אני עוד שומע אותה בוכה בחדר המדרגות, בכי שקט
וחלוש מעורר רחמים, ילדה המבקשת לחזור אל החום שבבית, אך הם
ישנים, לא שומעים, מעלימים עין. היא יודעת שאם היא תדפוק ותבקש
יכו בה שנית, עד זוב דם, בלי רחם וישליכו אותה כמו סחבה ישנה
שאיננה נחוצה עוד
|
היא הרגישה את הבדידות נכנסת אל החדר, כמו משב רוח קרה המקפיאה
עצמות. הוא לא ישוב עוד, אמרה לעצמה, ודמעות החלו לרדת אט אט
מעינייה. עכשיו היא שוב לבד
|
הוא יושב ליד ריקי מקדימה, ואני נמצא בקצה השני של האוטובוס,
עומד, מפחד להתקדם כדי שהתמונה לא תעלם. הוא מדבר איתה על
הלימודים, החיים, אך לא מעיז לעשות שום צעד. היא אף פעם לא תדע
שגם הוא אוהב אותה.
|
לָהִיט, אוֹ לֹא לָהִיט, הֵנָּה הַשְּׁאֵלָה:
מָה נֶעֱלַם יוֹתֵר: לָשאת בְּאוֹתָהּ הַסִּירָה
חִצֵּי גּוֹרֵם אָכִיל, אַבְנִית מַרְגָּנִית,
אוֹ אֵם-חַמּוֹת לָצֵאת מוּל יָם הַמֶּלַח,
לִמְרֹד, וְקֵץ לָשים לָהֶם!
|
שִׁימִי יָדַע בַּיָּדִיד
אֲנִי שַׁלֶּכֶת וְאַתְּ שֶׁלְּ-יָהּ
שִׁימִי יָדַע בַּיָּדִיד
אֲנִי שַׁלֶּכֶת וְאַתְּ שֶׁלְּ-יָהּ
|
קָנַבִּיס לְצִפִּית
בֵּין הֶעָצֵל
וּבְקָנַבִּיס לֶהָבָה
שֶׁלְּשֶׁל בִּקּוּעַ גַּרְעִינִי
|
הַכְּנֶסֶת תַּחַת כִּנֶּרֶת
וַהֲיִי לִי אֵם פֻּונְדְּקָאִית וְאֵלָה
וַיְהִי חֵרֵשׁ מִקְלָט רֹאשָׁן
קֵן - תְּפִלַּת שָׁווְא הֵנִיעַ
|
יֵשׁ לִי חָלוּק
שֶׁיּוֹם אֶחָד תָּקוּם אוֹן זֹאת וְתַגְשִׁים אֶת
מַשְׁמָעוּתָהּ הָאֲמִתִּית שֶׁל סִיסְמָתָהּ: "אָנוּ
רוֹאִים אֻומְלָלוּת אֵלֶּה כְּמוּבָנוֹת מֵאֲלֵיהֶן: שֶׁכָּל
בְּנוֹת הָאָדָם נִבְרְאוּ שׁוֹטוֹת".
שֶׁיּוֹם אֶחָד עַל גַּבְשׁוּשִׁיּוֹת
|
יַרְחוֹן שֶׁל זִהוּם
וְשֶׁל נְחִיתַת אֹנֵס אוֹרְגַּזְמָה
הַלֹּא לְכָל שִׁתּוּפַיִךְ
אֲנִי כִּסּוּי רֹאשׁ
|
אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד
שׁוֹכֵב אֲנִי כָּמוֹהָ
הָעִיר רַבָּתִי עָם
בְּחֶדֶר קָט וָרִיק
|
יַגִּיעַ הַיּוֹם בּוֹ אֶמְצָא עִקְבוֹתַיִךְ
אֶמְצָא נֶחָמָה גּוּפֵךְ בְּגוּפִי
נַפְשִׁי אָז תִּפְרֹשׁ לָהּ כָּנָף לְעֵת לֵיל
יִשְׁבְּרוּ הַחוֹמוֹת
הָעוֹטְפִים אֶת לִבִּי
|
צוֹעֵק בֶּן אַרְבַּע קִירוֹת
מְחַכָּה לָרֶגַע בּוֹ אֵצֵא לַחָפְשִׁי
|
צַהֲלוֹת הֶהָמוֹן וְקוֹלוֹת מִלְחָמָה
רֵיחַ שִׁנּוּי בַּאֲווִיר הַתִּקְוָוה
נַדְנֵדַת רְגָשׁוֹת פְּעִיַּית הַמִּעוּט
אֶל בֵּית מִטְבָּחַיִם
|
אַתְּ הָיִיתְ לִי יוֹם
קֶרֶן שֶׁמֶשׁ מְחַמֶּמֶת
מְאִירָה אֶת עוֹלָמִי
מִכְּנִיסָה אֶת הַטּוֹב לְבֵיתִי
|
אדם הורג אדם
הורג אדם
דם
על אדמה?
|
מה את עושה
בערבי שבת
לבד או שמא ...
|
מוריד את הרגל
זה כבר אבוד
היא נרדמה
תיכף תקום
|
אמא שפנפנה תלמד את בנה השפן הקטן איך לא להצטנן
|
אמי, איני זוכר את ריח שמחתך
אשר היה בזhכרון ילדותי.
אמי, איני זוכר את טעם בישולך
אשר היה מרנין את נשמתי.
|
עַל מִשְׁכָּבִי כָּתְבוּ רַבִּים
עוּרִי עִם הַזְּרִיחָה בָּדָד
יַלְדֵי שֶׁלִּי כְּבָר לֹא אָרִים
אֶת שְׁמוֹ תִּסַּע רַק רוּחַ-עַד
|
בּוֹאָהּ שֶׁל רוּחַ
נוֹשֶׁבֶת, בְּחַלּוֹנִי
הַנַּחְלִיאֵלִי
|
ביום סתיו בקרן החושך מצאתי אותה,
ובושת האלמנות באה אלי במראה,
וברחמים רבים היא שמה עלי את עיניה,
ובשתיקתה על ראשי ידיה הרועדות
|
כתובת לנו עיר ואהבה דולב בר לא בושש בואי
פת נסחף יאיר ממתק הוא נרטב פרפור שיא יבש
הייתי וראית דב יער הצמא והנורא מכל יהיה הנבזי
ופתאום לא פוסעת אהבה תדרוש יתום מנפשי זורם רוחו
|
דמעות של אושר הן דבר כלכך נדיר
רק ברגעים מיוחדים זולגות הן כמו שיר
טיפה אחר טיפה על לחי מאושרת
כשהרגש משתחרר הנשמה קורנת
|
יד קטנה אוחזת את אצבעי
עיניים חומות מסתכלות לעברי
חיוך של שמחה באומרי שלום
יזהה אותי בני בכל מקום
|
המוח צריך לפעמים גם לנוח
אמר לי אדם זקן בכאב
לעיתים הוא זוכר לעיתים שוכח
דבר לעולם לא נשכח מהלב
|
יום יגיע וגם הפרי האסור הנכסף
יהפוך לרקוב לאחר שנקטף
|
יושב בבית קפה
מזמין לי מיץ ומאפה
הזמן עובר חוזר שומר
שמים אפורים
לא חושב על שום דבר
|
וְאִם בְּסוֹף יוֹם
הֶעְלֵם לִי פִּתְאוֹם
|
וְאַתְּ שָׁתַקְתְּ בִּכְנִיעָה
גַּם שֶׁנִּשְׁאַלְתְּ דָּמָם קוֹלֵךְ
גַּם כְּשֶׁיָּדַעְתְּ הִשְׁפַּלְתְּ מַבָּטֵךְ
|
הָאַפְלָיָה וְהַיֵּיאוּשׁ יִגְדְּלוּ
וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-הָאָרֶץ
עַד תַּהֲפֹוךְ הָאָרֶץ לְשִׁימָּמוֹן
|
זֶה לֹא זְמַן לְשִׁנּוּי
הֵרָגַע
אַתָּה צָעִיר לְמַד!
|
חִיּוּכֵךְ מִתְגַּנֵּב בְּזָוִיּוֹת פִּיךְ
עֵינַיִךְ תַּשְׁפִּילִי בִּמְבוּכָה
סֹמֶק לְחַיַּיִךְ עֵדִי יִהְיֶה
כִּי יִיתֵּן בְּלִבִּי אַהֲבָה
|
מושכת בחוטים
פוצעת מחשבתו
מנתקת עצבים
|
יָרֵחַ אָדֹם מְנַתֵּב אֶת דְּרָכַיִךְ.
דַּרְכִּי אֲרֻכָּה, מְפֻתֶּלֶת מְאוֹד
לוּ רַק תִּשְׁלְחִי לִי סִימָן בֵּינְתַייִם
לִמְצֹוא אוֹתְךָ שׁוּב
בֵּין פָּנִים אֲבוּדוֹת
|
ראשית, גירתה אותו
במקומות המוכרים,
אחר ניסתה דברים
קצת אחרים,
|
הֵטִילוּ הֵם דֹּפִי בְּכָל הַקִּירוֹת
גַּם בַּקִּיר הָעֶלְיוֹן שֶׁיָּשַׁב בַּמָּרוֹם
אַךְ הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר
|
לְטָרֶשֶׁת שֶׁלִּי שְׁלוֹשָׁה נְגָעִים
שְׁלוֹשָׁה נְגָעִים לְטָרֶשֶׁת שֶׁלִּי
לוּלֵא הָיוּ לָהּ שְׁלוֹשָׁה נְגָעִים
לֹא הָיְתָה זוֹ הַטָּרֶשֶׁת שֶׁלִּי
|
אַךְ בְּסוֹף הַיּוֹם
אַתְּ לֹא בָּאת
|
למה אני כותב
שאלתי את עצמי בלילה יום שישי
מילים לזכרון על איש ללא חזון
אולי כדי שבני יזכור אותי
|
רכה שמלטפת אותי ואומרת
אל תדאג אני כאן בשבילך
|
בבוקר בבוקר לפני הזריחה
יפתח אלוהים את כן הבריאה
צבעים יערבב ללא הרף מיד
חיוך נצחון של אמן מצוייד
|
כְּשֶׁאַתְּ נוֹתֶנֶת בִּי מַבָּט
אֲנִי רוֹאֶה מַחְשְׁבוֹתַיִךְ
סוֹדוֹת כְּמוּסִים לִי מִתְגַּלִּים
|
נַפְשִׁי כְּבָר עָפָה,
וּבְקָרוֹב גַּם אֲנִי.
|
עוֹבֶרֶת לְיַד בֵּיתֵךְ
נוֹסַעַת, נֶעֱצֶרֶת, חוֹשֶׁבֶת..
מָה אַתְּ עוֹשה בְּעַרְבֵי שַׁבָּת
|
לַיִל יָרַד
חַיָּילִים!
בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה
בְּשִׁירַת מוּעָקָה
צוֹעֲדִים!
|
מַשְׁאֵבַת הַחַיִּים פּוֹעֶמֶת
מִתְכַּוֶּוצֶת מִתְרַחֶבֶת
גְּדֵלָה קְטֵנָה דּוֹפֶקֶת
|
ורק עליך מפנטז יסמין
פותח את העיניים ולא מאמין....
|
מנוחה
מה נוחה
למנוח
לא נוח
|
הכלב נובח,
מתווכח
עם כלב אחר
שרק עובר
|
המסע שלך מתחיל כאן
בצעד אמיץ אל הלא נודע
ממשיך אל מעבר הרי החושך
בארץ רחוקה, אפורה, זרה.
מקום של דיכוי עצבות ופחד
|
לחפש עבודה
קשה, עובדה
בד בבד
מרגיש עבד,
|
רואה אותך במכולת השכונתית
בוהה בשערך החלק הארוך
הו כמה שהוא ארוך
כמו דרך יסורים שעלי לעבור
|
חיוך, קצת מבוכה
חיכוך גרון
שלום שלום
|
קֵן לָעוֹרֵב מוּל חַלּוֹנִי
בַּקֵּן לוֹ אַרְבַּע בֵּיצִים
אַחַת שׁוֹנָה שְׁלוֹשָׁה זֵהִים
נְטוּשָׁה מֵאֵם כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
|
רַעַם בָּרָק
וְהָרוּחַ אֶת הַגֶּשֶׁם יָרָק
|
וְרַק גַּעְגּוּעַ יָדוּעַ פָּצוּעַ
עוֹטֵף שָׁם אוֹתִי
קִירוֹת עַל קִירוֹת עַל
קִירוֹת עַל קִירוֹת
חוֹסְמִים אֶת נַפְשִׁי
|
רַק לִנְדֹּד, לִנְדֹּד.
הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת, נוֹשְׁפֶתֶ, שׁוֹאֶפֶת
אֶת חֹל הַנְּדוּדִים
|
הַזְמָנָה,
הַמְתָּנָה
תּוֹר אָרֹךְ
עוֹמֵד מְחַכֶּה
|
מְחַכֶּה לָהּ שֶׁתַּחְזֹר
בְּכָל עֶרֶב מְחַדֵּשׁ
שׁוֹאֵל עַל יוֹם עָבַר
שׁוֹמֵעַ עֲיֵפוֹת מִתּוֹךְ עֵינֶיהָ
|
טִפְטוּף בִּי מֵעִיר
שָׁמַיִם אַפְרוּרִיים
גַּגּוֹת נִשְׁטָפִים
|
רעש המולה
אנשים מדברים
צוחקים שרים
קפה רותח
|
אבא אבד בתוך חלומי
בין תמונות שחור לבן של ילדותי.
|
אני שכפול גנטי של אבי
לטוב, לרע,
עקשן נורא...
|
...הבזקי אורות
חולפים עכשיו מול עיני,
אכזבות חיי.
|
חושי מתחדדים
שפתי מרפרפות
מחפשות מגעו
מקרבת אותו אלי
|
הערב שחזרתי הביתה, היית בידיים של אמא. היא ניסתה להרדים אותך
אך ללא הצלחה. חיכית לי, ידעת שאבא צריך לחזור כל רגע מהעבודה,
ולא הסכמת להירדם בלי לראות את אבא...
|
אתה לא גורם לי לבכות ורוצה להישאר כל הלילה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
עוד לא הבנתי...
כאילו, אומרים
"לאק" או
"לכה"?
-סייבר-פרחה |
|
