|
כשחזר הביתה אפילו לא אמר שלום לאשתו, ולא לבנו שחזר מהצבא,
וגם לא לביתו שבאה לבקר. הוא ישר נכנס לחדרו והוציא את האקדח
ששמר רק למקרים מיוחדים. אלה לא חיים, חשב, ושם לעצמו כדור
בראש.
אלה באמת לא חיים.
|
כבר שבועות, מאז שאני חושבת עליה, אני מרגישה שהקב"ה כועס
עליי. אני יודעת שאני לא בסדר, שאני צריכה לחשוב על יחיאל, ועל
ילדים, ועל התורה, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לשלוט בזה. זה
מעבר ליכולתי. ואני לא יודעת מה לעשות.
|
"לא! אל תקפצי!"
הילה חשבה שהיא שמעה מישהו מדבר אליה בזמן שישבה על הגג של
מגדל עזריאלי.
"אני המלאך מנואל, ואני מבקש ממך, אל תקפצי!"
"עזוב אותי, מי שלא תהיה. אני רוצה לסיים עם החיים האלה כבר".
|
"ילדת הכותנות, אל תצרחי לי עכשיו. את ידעת יפה מאוד לחשוף
קצת, עכשיו אני רוצה לראות הכל".
|
נכנסתי הביתה כבר הייתי משוכנעת במעשיי. הכדורים האלה חיכו לי.
אמא שוב שכחה להחביא אותם, כי כאב לה הראש אתמול, והחבילה של
האקמול פשוט מחכה שאני אבוא ואקח אותה. ועכשיו זה זמן טוב, אין
אף אחד בבית למשך הרבה זמן, וסוף סוף אני אוכל למות בשקט.
|
מיקה כבר בת 11, ולא ממש יודעת הרבה על החיים, אבל מעולם, מאז
שאבא עזב את הבית, היא לא אכלה צהריים במקום אחר. זה יעליב את
אמא, חשבה לעצמה. היא הרגישה שוב את אותה הרגשה מוזרה, כמו
שהיא מרגישה כל שבועיים כשזה קורה, והיא ידעה למה היא נכנסת.
|
"היא... היא עברה תאונת דרכים... ו..." "ומה, אבא?! ומה??"
"והיא מתה..." מלמל בבכי. לרגע לא שמעתי טוב. "מה?! מה מתה?!?!
אתה צוחק, נכון?!?
|
היא היתה יפה. אפילו כמתה. היה לידה 3 בקבוקים ריקים של
כדורים, ויומן. "היומן של תום".
|
שתי יריות נפלטו מהרובה
וקו ארוך של דם התפשט על השלג
הקפוא
שהמשיך לרדת .
|
מבין חיי הבצורת שלי
צמחה האהבה
|
תמיד, בתחילת הסתיו
כשהיורה פתאום מגיע
אני נעצרת
ומריחה
את ההתחלה
של התקופה הכי יפה בשנה
|
|
|
תמיד אבל
תמיד...
הפגישות עיוורות
מתפקששות
באמצע... אם
בכלל יש כאלה
שמגיעים
לאמצע...
חיפושית |
|
