|
נולדתי בשנת 1989 למניין הנוכרים ימח שמם, וזאת
הייתה הטעות הראשונה. מאז הגיעו כמה אחרות, כמו
לדוגמה לאכול סבון בטעם קוקוס, לגהץ לעצמי את היד
בגיל 5 והבחירה לאהוב בצל, לא משנה כמה זה קשה.
היי! אני בחור דתי (זה קודם כול) וגם כל מיני דברים
אחרים, מוכשר בטירוף, חוצפן להפליא, מאמין בערכי
החברות, הבחירה החופשית, היעודיות והחביבות, מנסה
להתקיים, נכנס כל חורף לדיכאונות כרוניים, מאלה
שיורדים לגיהנום ל-12 חודש, מוכן ומזומן לקחת ביס
כמה שיותר גדול בשיניים חסופות מהדבר ההוא שקרוי
"חיים" ובפועל נשאר עם נעלי בית מול המחשב.
אבל תבטיחו לי שלא תשכחו. שתקומו בוקר בוקר לצעוק לעצמיכם,
הרבה פחות או הרבה יותר? אין תשובה, מנהמת בת הקול בעולמות,
אין תכלית וגם לא תהיה, אבל תבטיחו לי שלא תחדלו לנער את
המוסדות.
|
"מכתב יפה. חבל שייהרס."
"באמת חבל."
"אתה פשוט צריך ללמוד ללכת בין הטיפות."
|
בישיבה של מעלה המצב היה עגום. "זה כבר לא זה," אמר הריבון,
"זה לא אותו הדבר. מי יודע כמה זמן כבר לא צחקתי? כמה זמן מאז
שהייתה לי שמחה הבריאה? ראשי ברקיע אך רגלי אינם מוצבות ארצה,
ואין חדווה ולא אהבה ולא שלום או רעות, ומקדש ה' שועלים יהלכו
בו."
|
אפילו דרך הלילה, האורות של הלבנה שזה עתה נתקדשה נתנו לעיניו
לראות את סבכי שערה, את סומק לחייה, את המרווח הקטנטן בין
שפתותיה שכה חיבב. האם עובדיה יבחין בכל אלה? הוא התפלל בכל
לבו שהוא יבחין בכל אלו. שייתן לגוף קדוש זה את תשומת-הלב
המחויבת לו.
|
שנינו המשכנו לעבוד; בריאותו התקדמה יפה, והוא לא נזקק לליווי
צמוד. הדבר המשונה היה הנטייה שלו לשנות כהרף-עין לא רק את שמו
ואת מקצועו, אלא אף את מראהו. בפעם הראשונה שנכנסתי לחדרו
וראיתי זחל מפלצתי הפלתי את כוס התה; "אין לך מה להיבהל," אמר
לי, "זה עדיין אני
|
עיתים אני משחק שחמט עם רוחו של ניטשה. הוא מקדם את צריחיו
ופרשיו בגאון בעוד אני מסעיר את מוחי לגלות את תכוניותיו
הכמוסות, נעזר בפירמידה יציבה של רגליים. אנחנו מדברים תוך
כדי, על הנושאים של פילוסופיה גבוהה, ושפתותי המסורבלות אין
בהן אף משום מטרד ללשונו החדה
|
|
|
אם אני כבר על
דף האינטרנט
שלכם, אני רוצה
למסור ד"ש חם
לדפנה, לאימלדה
הפיליפינית
שמטפלת בי,
למוטי שהיה סטוץ
לעניין אבל לא
התקשר למחרת,
לזקנה ששוכבת
בבי"ח בנהריה,
למסעודה מנתיבות
ואחרון אחרון
לגיא שבגד בי.
תודה. |
|
