[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 61371102 61371102
...טוב.. אני קצת מפחדת.
אני בנאדם מאוד רגשן,מאוד, אי אפשר לתאר עד כמה,יש
אומרים אפילו בכיינית. הרבה פעמים הכתיבה הייתה הדרך
שלי לברוח קצת,לפרוק רגשות כמה שרק רוצים,בלי שאף
אחד יראה, ובלי שאף אחד יגיב.
עכשיו כשפתאום החומר שלי - כבר לא רק שלי.. זה מאוד
מפחיד - שמישהו יבקר את רגשותייך, שמישהו יקרא את
הסודות הכי כמוסים שלך, יראה אותך ברגעי המצוקה
שלך...
תמיד פחדתי שאנשים לא יאהבו, יחשבו שאני משוגעת,
איזה מחשבות לא רצו לי בראש...
אחרי הרבה שנים, הבנתי, שזה אני - המילים שלי,
המשפטים שלי, השירים שלי, זאת אני.
ומה שבא ממני - ויותר מזה - מה שבא מהלב שלי,  לא
יכול להיות רע, יכול להיות רק - מהלב...
אז הנה אני - מציגה את עצמי כאן בפנייכם... בלי
המסכות, בלי כל השאר רק אני ... קלין אנד סימפל....
בתקווה שתראו בין השורות - אותי.

וכמובן שתסלוח לי אם הפתיחה הייתה קצת פלצנית,
אניבאמת מאמינה...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
הוא הביט באופק וחיפש אחר סימן, אחר מבנה, אחר משהו שיעיד
שהעולם שריר וקיים ולא היה תעתוע שבו חזה אך לפני שבוע או
פחות. אך כלום, במקרה הטוב קו האופק המעומעם והעקשן נשבר על
ידי צוקי הרים סלעיים, שלא עודדו את רוחו. "לאן נעלם העולם?!"
הוא תהה, "לאן נעלמתי אני?

הסתכלתי למעלה, לשמיים, לקוות לראות איזו הילה עולה, אולי משב
רוח, עלה נושר שיבשר שנשמת הילד, התקבלה בעולם אחר. אבל כל מה
שקיבלתי הייתה קריצת השמש הלוהטת על לחיי. נשמתי בכבדות. רציתי
את אלוהים באותו רגע כמו שאני רוצה אותו לעיתים נדירות ביותר.

והרגע הזה יכול להגיד הכול, עכשיו אין צנזורות, אני יכולה
לשאול אותו כל דבר, והוא יענה לי מתוך שינה. מתוך שינה זה רק
אמת, זה אנחנו,כמו שאנחנו ילדים ואין שקרים. אני מעדיפה פשוט
לחבק.
אני כועסת על עצמי. מה יותר אני צריכה? ברגע הזה, שיעצור את
נשמתי, את נשמתו,

לילה לפני שנפרדנו כיבו עליי סיגריה.
והכוויה שאתה, מגלידה אט אט.
בסוף תישאר סימן, זכרון, ללא כאב.


לרשימת יצירות השירה החדשות
פוצה הפה
אומרת הנפש
הספיק לי להיום
אלך לישון

בלילות בהם נתעלסה אהבה
בלילות בם דבקתי בך עד בלי קץ
בלילות בהם נהרסה אהבה
בם דבקתי בכל עד בלי קץ

בלילות הבודדים על גבעות מדבר צחיחות
גוף עירום מתמסר אל השתיקה
וקרן אור ירח מלטפת, משביעה
והלילות הבודדים מהדהדים באנחות,
מכסים הוילונות ושוקעים אל הזריחה

הביטי אל הכוכבים
את כל כך קטנה
והעולם כל כך גדול
כל כך גדול, קטנה

אני רוצה להיות במקום אחר
לא על הסדינים הרטובים מדמעותיי
אני רוצה להיות הרחק, אחר
אמרת שתבוא לקחתני, מתי?

ואני בתום שכרון- חושים
אגע בלב מדברך, אחדור לתוכך
רק אם אוהב את כולך
את כולך

על אתמול בלילה,
עולה לי חיוך

אם אני דועכת, מתעתעת עד כדי קיפאון
נעלמת באופק
רק עפר, ועבר של חזון

ולפעמים, כשרוקדים שוב בגשם
כפי שהיינו, קטנים, ילדים.
חשים בטעויות שעשינו,קשות,
רוצים לחזור - להיות ידידים.

מתה או חיה?
אי אפשר לדעת.
רק הדופק יאמר.

כי בתוך כל דמעה, כל הרהור, כל רגש מבולבל
היא נמצאת, עדין נושמת
הידיעה- שהכל בסוף יהיה טוב,
בסוף יהיה טוב, ילדה.

ריחותיו של העצב
הנשימה הלחה
כשלון הברכיים
העמידה השחוחה.

שפתיי נעות בלאות, כמו הרוח
אני מקווה שאזנייך שומעות...
רק ללחוש, אני חושבת, רק ללחוש
רק ללחוש...
ואתה הולך...

אם אי -פעם הייתי זריחה
הייתי מבהירה
בסנוורים
את אדוות הרוח
שהיכו כנפי ציפורים

אני מתאפרת בשבילך
בשירותים ציבוריים,
מחכה בתחנות ישנות.

אם אתם שונאים אותי
בבקשה אל תתקרבו.
ואם אתם לא מתקרבים,
בבקשה תתרחקו!


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אמונה
עיניה דיברו, גם אם לא שמעתי קול, גם אם לא הבנתי את שאמרו -
כי רק אותה דמעה, רק אותה דמעה הספיקה ובלבד שאבין.

ואני גומעת בשקיקה ואני לא רווה. משהו מפעם בתוכי, רוטט, מצפה
לו.
שיבוא, שיענג, שיעטוף ויסמם. ויאהב,
ושיאהב,

ושיאהב




אתמול המשיח
הגיע.

צרחתי עליו למה
הוא מאחר כשאני
רעב כל כך,
ובסוף שלחתי
אותו בלי טיפ.

במבט לאחור,
אולי לא הייתי
צריך להחמיר
איתו.
מה הוא אשם
שהחמור שלו לא
סוחב בעליות?


אפרוח ורוד,
היכונו לביאתו.


תרומה לבמה





יוצר מס' 11149. בבמה מאז 7/3/02 8:33

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשחף סיגל
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה