|
שלום, לי קוראים שחף שגיא. אני בן 18 ואל תתפלאו שאת
אלו אני כותב...כל הסיפורים שלי מגיל 13-14.
אני אוהב להקות רוק כבד, פסיכודלי, רוק קלאסי,
גראנג', מטאל, או אלקטרוניקה כמו Daft Punk,
Metallica, System of a Down, The Beatles, Alice in
Chains...
Nirvana.....
אני משחק MapleStory, לכל מי שמשחק קוראים לי Aimm
בעולם Khaini. אני לומד בבית-הספר "כדורי" (שחף
שגיא, יב-8) שאת בית-הספר הזה אתם חייבים להכיר
מכיוון שהוא הבית-ספר אחד הגדולים ואולי גם הכי גדול
בארץ (מעל ל-2500 אנשים), וכמובן, יצחק רבין למד
בו.
אני בן אדם לגמרי מורכב, עם טונות של רגשות, וכמובן
כל הרגשות האלו לא ייכנסו פה.
אם יש לכם עוד שאלות, תדברו איתי, אני אשמח לדבר
אתכם.
Shahman@walla.com- MSN, Email
www.MySpace.com/Shahmanms- MySpace
שחף שגיא בפייסבוק,
shahaf sagi בגרייב,
www.youtube.com/shahafsagi - סרטונים בפרופיל
ביו-טיוב.
www.stage.co.il/authors/merylo- הלהקה המדהימה של
אח שלי. "מרי לא".
קצת משעמם לי בזמן האחרון :(
Dear god, thank you for helping me in times of trouble...
|
As long as the delusion makes sense my mind lets it go on.
I have to make it not make sense I have to... pass the point
where I could trick my mind.
I want meaning.
No reason.
|
שעון הוא מטרונום.
החיים הם נס שאנשים לוקחים מובן מאליו.
עם כל מה שאנשים אמרו לי - שאני חי בעולם משלי, שאני צריך
להיות מישהו מסויים, לעבוד כל חיי בשביל פרנסה וללכת לצבא...
אני לא צריך. וגם אתם לא צריכים.
כי אלו החיים שלי... והפסקתי לחפוף או לצחצח שיניים
|
היה היה כלב ששמו בגיא. אני, שחף, וידידה מהילדות שלי, עידן,
הלכנו לדיר של דוד שלי, שבו בגיא היה עם עוד גורים שונים. אני
ועידן רצינו לגנוב אותו, ואכן עשינו. אנחנו היינו רק בני 4-5.
|
ולפתע ראתה נטע את בן שוכב בתא 4 על הרצפה המלאה דם.
|
אני רואה שדות ירוקים מלאים בשיבולת שועל עד לבטני, מרגיש
געגועים וסימני בכי, מרגיש עצבות. שדות ירוקים לפני. מה זה?
שכחתם? אלו חיי באביב.
נעלם החורף, אומר שנעלם הרגש. רק צבע ירוק יש עכשיו, כזה שגורם
לי לא פחות עצב מפעם.
|
למה השקיעה עצובה יותר?
לבכות בשקיעה, ולשמוח בזריחה.
|
הוא ניגש אליי ואמר לי: "אני לא רוצה להיות חבר שלך יותר,
אנחנו כל הזמן רבים ואין טעם שנהיה חברים". וכאילו... מי אמר
לו להגיד לי את המשפט הגורלי הזה?! זה שינה לי את החיים!!!
|
היה היה נער בן 16. לנער קראו גיא.
יום אחד גיא הלך ליום-הולדת של חברו תום.
"היי מה קורה תום? מה נשמע? מזל טוב!"
"תודה..." השיב תום.
"אז מה? ראית את הסרט החדש 'מטריקס'?"
|
זה לא מה"אלכימאי" או ממקורות ספרים אחרים. זהו ממוחי היקר.
סיפור חדש, מעורר מחשבות...מספר על נפשך ועל געגועי עבר
חסרי-טעם.
|
יש עורב שחור. הוא חי עכשיו בלילות בעיר עירונית, שהיא יער
אינסופי של עצי ברוש בגובה 2 קילומטר. אך העורב לא יכול לעוף
גבוה מהם בגלל החשכה.
|
וכשהחולצה התלבשה עליו, הוא ראה אותה, ילדה קטנה עם שמלה לבנה,
בלי תנועה מסתכלת עליו עם עיניה הצהובות והמפחידות, בלי אף
תזוזה עמדה מולו, עורה שחום והיא נראית זקנה. תומר היה המום,
הוא לא יכל לזוז, הוא מת מפחד ולא יכל לדבר.
|
כבר לא איכפת לי מכלום.
לא איכפת לי שיעקרו את עיניי או יבשלו את ידידיי או שיחתכו
ומתי?
למי איכפת!
ועוד היום גיליתי שהורדת מים בשירותים, לא איכפת לי.
|
I can't wake. I gotta wake. But to cause this wake, I gotta
wake no more
Scratch the endless walls and scream from pain.
Blood it is. Scroll eyes looking at worms. Worms. Worms
|
לא משנה כמה אדבר איתך, לא תזכור אותי.
כמה שאני אעוף אליך, אני לבד. אני.
אתה כל כך פופולרי עד שלא אכפת לך, מין אגו של הרבה עוצמה.
לא משנה כמה אני אבכה, לא תיזכר בי אף פעם.
|
אני מסתכל לשמיים הכחולים,
מתבהק לו כוכב ראשון.
רגשות פורצות מכל השמיים, החיים נולדים.
מחשבה בתוך מחשבה.
|
כיסא כגודל פירור אבק באמצע תהום עמוקה.
כיסא עם חיים וזיכרונות שלמים.
אינני רואה את הכיסא והוא לא רואה אותי.
אך כשאני אגדל, אני אבין, שהכיסא הזה הוא אני.
|
והיא רחוקה ממני, ממשיכה ללכת ישר, ולא רואה אותי.
והיא צצה משום-מקום, ולא שמה לב אליי.
ואני מנסה להגיע אליה, אבל אני לא יכול.
אלפי קילומטרים ממני ומעליי.
|
When will I go back my friend, because the light of the
sunset is inside the north. Fire inside of the water. A car
running over a dog, but I love you my friend. You made me
and my soul.
I see only red in my eyes.
|
כרגיל אני מסתכל על הסביבה שבחוץ, על הבתים והעצים עם הרקע של
השמים האפורים והעצובים שמזכירים לי... "מזכירים", רק זיכרונות
יש שם.
אין הווה, אין עתיד, אין עבר - יש זיכרונות.
|
ואי אפשר לחיות בלי זיכרונות. ולכל דבר יש סיבה...
|
הזיכרונות הם אלה שיוצרים לנו את החיים.
|
החיים מדומים, כולם שקר אחד גדול, אין משהו חי בעולם הזה, אין
משהו טוב בעולם הזה, החיים זה שקר. אבל אם אני חושב שהחיים הם
שקר, אז גם אני שקר? החיים מבלבלים.
|
שילוב מדהים של רגשות שמערבב צבעי שחור-לבן-ירוק בלבי, אך יעלם
הרגש בעזרת צבעים שונים מאלו.
|
הגיע החורף שוב.
אני לא יודע אם אני עצוב או שמח. אני חושב שאני שמח שאני
עצוב.
עוד פעם שירים עצובים בהסעה, חושב על החיים. חושב על אח שלי
ובוכה ובוכה, כרגיל. ועצוב, ובוכה.
אני מרגיש מיוחד, נרגש בחורף, נרגש בקיץ. כל עונה רגש חולף לו.
|
כל יום אני חושב אם לקפוץ או לא. או מאיפה.
נדב, תדע לך שאני כן אבטיח לך, אני אצלצל אליך לפני שאני
קופץ.
אמא, אני שונא אותך! את הורסת לי את החיים! נדב, אתה מציל אותי
ועוזר לי. תצאו לי מהחיים!
אני אוהב אותך נדב. אם תמות, אני כבר לא אבכה בדימיון.
|
כל פעם אני רואה את המראות החורקים לי מול עיניי, אבל אני
רוצה, זה כאילו אני רוצה להיות עצוב.
|
להיכנס לתוך העולם המרגיע של הלילה, העולם השקט ומעורר
המחשבות.
|
זה שפעם היינו ביחד... תסתכל מה קרה אחרי.
|
ולחשוב שאין יותר עתיד- אז מה העבר שלנו?
|
|
|
ההתייחסות
ההומוריסטית
למספר 42 כאל
משמעות החיים
היא הגיג-סרק
חלול ועקר אשר
החל עם סופר
חנון משועמם
וכעת הוא רווח
כבדיחה פרטית
דבילית בקרב
כותבי סלוגנים
חסרי חיים!
פרובוקטורית. |
|
