[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שחר צוק
מתוך ערב מחווה אלטרנטיבי למכשפות וציון עשור למותה של ענבל
פרלמוטר שנערך בקולטורה,ת"א.
מתוך ההופעה של "איפה איילת?"
תמונה מהשיר "קוצים של פחד"

11.10.07

צולם ע"י נעמה.

ICQ 199776299 199776299  
שיבר שבור


אל היצירות בבמה האהובות על שחר צוקאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי שחר צוקאל היוצרים המעריכים את שחר צוק
בתור ארנבת בר מצויה היא מסתדרת לא רע בג'ונגל
האורבני של היום.

ילידת 91,
מנגנת על גיטרה, תופים, בס ועל שפיותה.

קיפוד ים במשרה מלאה ומנהלת קומונות עם שמות
דביליים.

שחר; האדם וגינת הירק




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
בלשי/מתח/ריגול
המלצרית הג'ינג'ית חזרה לשולחן והביאה עימה את החשבון. לפתע
הרגשתי תיבה קשיחה נשענת על רגלי השמאלית, שפנתה למעבר בבית
הקפה.

התבגרות
פעם חלמתי שרודף אחרי דרקון. היום אני חולמת איך אני רודפת
אחרי עצמי.
מבוגרים רצים. ילדים עפים. פה בגדול נעוץ ההבדל.
אם זו התוצאה אני מבקשת להישאר תמיד ילדה. אפילו פיטר פן הבין
את זה. הילד הנצחי עף. הוא הולך. פיטר מנצח, הוא מפחד מהשדים
שבתוכו.

הסוף הטוב רודף אחרי, מציק לי. אם זה סרט מצוייר או בחיים
האמיתיים - תמיד בא לי שייגמר טוב. שתצא לך הנשמה מרוב תקווה,
שתתפלל שעות לאלוהים או לבודהה - רק שבסוף ייגמר טוב.
תשיג את הבחורה, תנצח, תקבל מאה במבחן, תקבל קידום ענקי, תגיע
לגבעתי ותהיה לוחמת חי"ר. ל

לפני המון שנים שמעתי שזבובים נמשכים לחרא. זו בדיחה ישנה שיש
בה גם מן האמת. אולם אני לא גוש או ערמה של דבר. אני רק עצמי,
אני עם העיניים האנושיות שלי. וכמו שאהבה היא מילה גדולה
כך גם המילה אנושי.

בין כל הדברים האלה שמהם העולם בנוי יש את קומץ הדברים שמלאים
בקסם. אבל רוב האנשים בכלל לא שמים לב לכל הקסם הזה שמסביבם.
רוב האנשים, לא מאיה.
בפעם הראשונה שכשזה קרה ישר הבנתי עם מי יש לי עסק. זו בחורה
שמעריכה את הפרטים הקטנים. זו בחורה שבאף מדגדג לה הקסם

על השולחן של יוני יש טלפון שחור.
יוני ואלוהים לא מבינים הרבה דברים - יוני לא מבין מוות,
אלוהים לא מבין בדיחות. בכל זאת הם מדברים, למרות שיוני שותק
המון.
יש שיחות שבהן לא צריך לדבר.

ביתספר
"so.... רוצה לשחק ארץ עיר?"
"מה קרה לך?"
"את לא באמת רוצה לדעת. את רק מפחדת שאני אקח מספריים אפתח
אותם ואצמיד לך לגרון"
"את לא תעשי את זה."
"למה נראה לך?!" אחיזתי בגב הכיסא התהדקה.
"כי אני מכירה אותך.."

אגדה
"חלילה, ידידי משכבר הימים. אני לצדך - מגלף הצעצועים. אך אתה
כבר "האם בקולך נשמע טון פרישה? טוק הגדול עובר לחיות
בחורשה?"
"אמות מצער ללא החנות. אם זה גורלי אשאר פה חנוט!"
"טוק התכין לי נגן מנדולינה זעיר? כך אפרסם אותך ואותי בכל
רחבי הכפר והעיר."

משל
משוכה ועוד משוכה- וכולן בגובה ברך וחצי. מספיק שאאמין שאצליח
לנתר וכבר אמצא עצמי מרחפת מעליהן.
אימונים בחום ובוקר; למדתי לרוץ, לנשום- זה דיי מצחיק, כי
נשמתי ורצתי כבר בעצמי. בסך הכל הייתי צריכה רק שמישהו ילטש את
מה שהייתי.

אומרים לי שאני סובל מתסביך פיטר-פן, שמאחורי הנעליים והטון
החכם שלי אני בעצם ילד קטן שלא מוכן להמשיך ללכת, כי אחרת הוא
יפספס את בארני. אני לא מפחד להתבגר, אני מפחד שכולם יתבגרו
לפניי, ישאירו אותי כאן מאחור וימשיכו בחייהם.

כפות רגליים מחייכות הן הדבר הכי יפה בעולם.
אני לא יודעת אם מישהו התכוון שכפות רגליים
יחייכו.

עברתי לבא בתור בערמה הענקית שהצטברה על שולחני. "הלוחם בוורד"
נכתב בעט סגול על כתב העת הבא. כתב העת הזה היה שונה מכל שאר
כתבי העת שהיו מונחים בערמה: הוא היה דהוי במקצת, מלוכלך
מסימני ידיים וכוסות קפה שהונחו עליו.

אינטרוספקטיבי
יש דברים שפועלים עליי כמו מלחי הרחה. מגע קטן בלבי- והנה אני
מתעוררת לחיים.
כמה זמן שלא נשמתי באמת- כשמילים וצלילים מכתיבים לי את כמות
האוויר.

אינטרוספקטיבי
זו הגדלות האמיתית של המוזיקה - היכולת לכווץ לאנשים את הלב.
לגעת במקום כל כך עמוק ולשנות משהו. זה מרגיש כמו קסם; עוטף
אותך, מכווץ וצובט את הלב. כאילו ערפל מקיף אותך, והשיר סוחף
אותך, ואתה כמה סנטימטרים מעל מה שהיית קודם. אתה לא שם לב, אף
אחד לא שם לב.

אינטרוספקטיבי
יש את השירים, והמהלכים ההרמוניים שלכל האנשים נשמעים בצורה
מסוימת. אני שומעת אותם אחרת. הם מתנגנים לי קצת עקום בלב,
ואולי זה תלוי בצורת ההגשה שלהם. כל הפסקה קטנה משנה לגמרי את
משמעות התווים. איפה עצרת, ולכמה זמן, וכמה שקטה הייתה העצירה.

אימה
כמה פעמים כבר שהצל הזה רודף אותו בסיוטיו המתמשכים כאילו
שעות. וכל פעם הצל מדבר. כאילו מתגרה, כאילו מבקש לומר משהו
חשוב. אבל תמיד הולך סחור סחור.
אבל למיכאל נמאס כבר. הוא לא ישחק יותר עם הצל.

נסעתי הכי מהר שיכולתי.
אולי עברתי אפילו את ה-130 קמ"ש. פתחתי את הדלת וזינקתי החוצה
- רק בכדי להתגלגל על הכביש. נשכבתי בצורת כוכב וחיכיתי
שהמכוניות שבוודאי היו מאחורי יעברו מעלי כבר. חיכיתי דקה.
חיכיתי עוד חמש דקות. ושקט. כאילו זה היה יום כיפור.

-"מאיפה באת?" שאל הגבר השני. מרלין לא ענתה.
-"ילדה?" שאלה האישה הבלונדינית
-"אני לא ילדה"
-"בסדר. אז, לא-ילדה, מאיפה באת?" מרלין לא ענתה. היא הסתובבה

-"הערנו אותך?" מרלין הנהנה אך על עיניה ניכר שהיא מנסה לפרש
את השאלה התמוהה הזו.
-"אוי מסכנה שלי"

זכרונות
בשבוע השלישי קיבלתי רובה צעצוע.
וכשחזרנו מהחנות אבא אמר שהוא צריך ללכת לדבר שנקרא מילואים.
שאלתי אותו מה זה, והוא אמר שהוא הולך להיות בצבא כמה שבועות,
אבל לא לדאוג כי הוא חוזר!

אינטרוספקטיבי
שחר היא כמו משחק קופסא בלי הוראות הפעלה, בלי ציור על הקופסא.
היא פשוט היא, ואולי לה זה מספיק. ניסיתי לקרוא אותה, ללמוד את
השפה - אבל עוד לא המציאו שיחון עברי - שחר. היא כמו בן אדם
בתוך בועת זכוכית - שעד שניסיתי להתקרב נתקע לי האף באמצע
הדרך, ולא ציפיתי לז

אינטרוספקטיבי
הכי מרגיע שיש לך עשר אצבעות ולא נפלה או נאבדה אחת בדרך. לקום
עם שתי רגליים וללכת לישון איתן. מעניין מי היה האדם הראשון
שצייר משולש שווה שוקיים - שהוא סימטרי, שהוא מאוזן, שיש לו
שתי רגליים ללכת לישון איתן.

אינטרוספקטיבי
על השבילים שבתוך עצמי צומחות כבר פטריות. הן הסימן לכל הגשם
שירד פה בזמן האחרון.
הטחב והגשם עשו את שלהם ועכשיו כולי צמחייה עבותה וכמה פטריות.

מלחמתי
כמו כל הילדים בשעה הזאת גם ליה התארגנה בכיכר לשנת הלילה.
פליטת מלחמה אחת ועוד מאות פליטים כמוה הצטופפו בכיכר המדינה.
הם ברחו מהטילים - היא ברחה מדברים הפוכים לגמרי. ה"שקט" ששרר
בכיכר. לו היה מספיק שקט, היה אפשר לישון.

זה לא שאנשים 'רגילים' שונים מהילד שחי בתוך תפוז בהכרח. כולו
ישנים בין פלחים כתומים עד שבא מישהו, מקלף קצת, חושף אותו
לקור ומוצא אותנו. ההבדל היחיד (מלבד התפוז) הוא שקשה בהרבה
לקלף בן אדם. הפלחים לא מסודרים בקווים נקיים אחד על השני.
לקלף בן אדם מלכלך הרבה

פארודיה
הוא נוסע במונית, לילה חשוך. חשמל באוויר..
אולי זה בגלל שהמונית היא סובארו DL שנת 88'.

אגדה
עדה סירבה. מפחדת מן המזרק - או יותר נכון מן הכאב שבזריקה -
יצאה לטיול לילי לשדות אפורים שמעולם לא הייתה בהם, אך הזכירו
לה את ביתה הישן.

זכרונות
אחרי שאכלתי הלכתי להתקלח וחזרתי לבגדים שהיו לי מכיתה י"א:
חולצה של ACDC ומכנסי ג'ינס של ליוויס (כמה לא מקורי
מצידי...). לא ידעתי מה לעשות. הלכתי למחשב ופתחתי אותו.
"האינטרנט הישן והטוב...", חייכתי לעצמי.

דותן התחיל לרקוד. בזהירות כמובן - שלא יחליק חס וחלילה. סיבוב
לצד ימין ומחיאת כף. סיבוב לצד שמאל. עוד מחיאה. תנועות ידיים
ואגן שמזכירות את הסרט "שיגעון המוזיקה". ובינתיים האדים
פותחים את דרכי הנשימה. דותן החליש את הזרם ועמד עם פניו לשורת
בקבוקי השמפו והקונ

מבעד לדמעותיה ללא הרגש האורות נראו כאילו הם בזים להלגה.
רוקדים במהירות מול עיניה במחול המשחה לאיד. צחוקם הריק מקול
של אורות העיר הדהד באוזני הלגה, תזכורת לכך שהיא והאורות
לעולם שונים יהיו.

הם - כמו שאמא אמרה - כמו תותים: עכשיו הם לא בעונה. הם יעלו
לך הרבה והם בכלל חמוצים.

הלוואי ואני הייתי תות. אני בעצמי יותר כמו איזה ירק או פרי
שגדל כל השנה, וממילא עדיף לקנות אותו בשטחים ולמכור בארץ.
אני... אני יותר זולה בקלקיליה.


לרשימת יצירות השירה החדשות
את שואפת להיות המוות השקט
אך לצערי צחוקך שואג-
מעיר את המתים.
והם באים אליי כדי להתלונן
שהמוות מפריע להם לישון.

הן מחפשות את השדים שבארון,
כדי לשחרר אותם.
אם וכאשר תפתח היא
את הארון אני כבר
לא אהיה שם.

הקור מסוכן יותר - אפילו מעצמך.
הוא יפיל את אפך ואת אצבעותייך.
ואז תשארי עם עצמך ללא אצבעות-
איך הולכים מכות ללא אגרופים?

אני בוכה - מעייפות או מעצב.
זה כל כך לא משנה לי.
כנראה שכולם צדקו ובאמת אחרי החגים הכל
יתחיל מחדש.
תמיד פחדתי מהשנה שבה לא נבנה סוכה,
השנה אני מפחדת ממה שיקרה אחרי סוכות
שבו לא בנינו סוכה.

ולמרות שנדמה שכולנו בעצם אנשים,
כולנו בעצם אנשי המחר.
שמחר יתחילו להחזיר חובות
שמחר יסדרו את הבלגן
שמחר ימצאו את מה שאבד.

בין הישן יותר לפחות
יש אנשים ערים.
והם עוצמים עיניים חזק -
מנסים להירדם.

מתוך הגלגל הענקי הזה
אנשים נופלים החוצה. (בין הכסאות)

זרם נוסף של
זכרונות עכורים
נשפכים מברז
הנירוסטה.

הדלת הכבדה הזאת-
שחייבים לנעול כדי שתיסגר-
רק קו אור עובר בה

אלוהים יקרה,
אם את מקשיבה.
אז רק שתדעי שהזמן אלסטי מדי.

אבן היא בסך הכל אבן
היא עצם חסר זהות.
אולי פעם האבן הייתה סלע -
עכשיו היא סתם אבן.

Someone cries.

Its not me, but it could be
I guess that today I facet
My fears, and won.
I can live another day.

העיקר שאפולו שלך
מגיע בדיוק בזמן.

אני מפליגה בתוך העיניים
הכחולות-צהובות שלך.
איזה גלים גבוהים יש לך
בתוך העיניים.

אמרו לך שלא תוכל לצאת.
רצת פנימה בעיניים עצומות
ועכשיו אתה שלד עם אישונים
מורחבים.
ואתה חייב לקחת טרמפ בקו
אקספרס אל המוות.

במדבר של ארץ לעולם לא.

טמפרטורה מווסתת
אל המצב המינימלי
בכדי לשמור על איזון
קוסמי לא נודע.

והבטחתו של נוטע הדקל
מתנפצת עם ענפיו
הרטובים.

אחרי שעתיים כבר שוקעת השמש,
אך הוא לא חודל,
מנסה להתקדם גם אם זה רק עוד סנטימטר
ובכלל לא אכפת לו שייקח לו גם עוד שנים להגיע
הוא בתוכו נפש של פרד-
בגוף של חילזון

אנחנו חלולים.
ככה אנחנו חיים - ללא מטרות.
קצת מתים,
התקווה לא נותרה - נותרו רק דמעות.

אינטרוספקטיבי
תעברי לחורף אחר
בו השמיים בוערים באורות
תחצי עננים רחוקים
תקפאי מהלב תדממי מהכליות.

את החלפת את חיתולייך בעיתוני הבוקר
ויצאת לגלות עולם עם כל המבוגרים
שלא תשכחי את כל העצב והאושר
שטמונים בזכרונותיהם של ילדים.

זה הניצנוץ האחרון של כוכב.
רק פעם בחיי כוכב זה קורה.
(מעניין אם גם אנשים מצליחים
ככה בפעם האחרונה לנץנץ)

אם תישבר, אזי יתמוטט הכל
בבת אחת ויקרוס אל האוויר.
אל הקרקע הוא לא יגיע אף פעם.
לא ניתנה לו הפריבילגיה
להתנפץ לאלף חתיכות,
נותר לו רק להתבקע

את חוגגת על טייס אוטומטי ומרגישה באמת
רק כשהבלון האחרון מתפוצץ.
בחדרי חדרים יבבות ישמעו
ונוזל מלוח יתנפץ.

טיפה אחת בקערת מרק
עשתה גלים רבים.
(הם פרצו את החרסינה)
נחשול בטעם עגבניות
שועט אליי (הוא יהפוך את הקערה על פיה).

זריחה של יום חדש
המבשרת עוד שבר
בקליפת השקט השמיימית
מלווה בקינה על מלאכים
שנעלמו מזמן.

כל השוקולד שבעולם לא
עושה לך טוב.
וכשאת מנצחת הכל נראה יותר מדי קרוב
אז תפסידי, מדי פעם -
אפילו עכשיו.
ואני אקנה לך שוקולד
שישמח אותך.

ילד בן שבעים הלך רחוק
בלי לראות את הדרך
הוא דורך על עצמו ונופל.

ויש רק ימי חיוכים
שכבר מכאיבים כל כך
(חיוכים אמיתיים לא כואבים כי הם באים מהלב)

אך אבוי, איזו טעות
השביל נעלם אי שם באופק
והרגליים מרחפות למטה

והחיים לא יפים מזמן
כי השמש התחבאה בשמים
מאחורי עננים אטומים.
ההבזק הזה שלך רץ
אל השמש
וטבע בים האדום
(בו לפני המון זמן שקעה חמה).

לא נותר לי עור להשיל -
נותר לי רק לזחול על הגחון.
רק כוך קטן אבקש לי.
כוח חשוך צפוף וקט
שישמש לי כמקלט.

אני העז שבשקיעה תעלו לקרבן
עם עוד עזים - לא אשקר.
לא אשרף לבד,
נותרו לי כבר איברים.
מתחת לפסגה נשרפתי.
(לא פחות ולא יותר)

ואני מרגישה את הכאב בתוכי
נעוץ כמו קוצים -
אז שלום, נעים להכיר:
אני "מחבקת עצים"

כל צרות החברה האנושית
שנצמדו לכתפי
שורטות עד הבשר בכאב
מנסות להאחז בי לשאוב קצת
אמונה.
מחר יהיה יותר טוב.

החלונות סגורים
שלא נביט החוצה חס וחלילה,
ואולי בטעות נראה
את השמש של אתמול.

תינוקות לומדים ללכת
רק כשהם נופלים ונחבטים ברצפה.
תלמדי לעמוד לבד
ולקום כשאת נופלת.

שפתיים קמוצות
עם פצעים מהזמן
חובקות מפוחית חלודה.

אינטרוספקטיבי
זכרונות של ילדות
שנשכחו בין הסדינים שלי
מתכבסים כבר בפעם השלישית
ונדמה שכולם הם בעצם אנשים שחלמתי
ועכשיו כשגיליתי אני לא רוצה
לחזור לישון

של מי שנפל לפניי
(הבור הזה מספיק עמוק בשביל שנינו)
הרבה יותר קל ליפול עם
הראש למטה,
אפשר לראות מרחוק על מה אתרסק.
והסלעים כה רחוקים - אפטר מכנפיי.
כשאשליך אותם אפול יותר מהר.

מהגג הזה אי אפשר לקפוץ.
פעם מזמן שמו כאן מעקה עבה.
מהגג הזה אי אפשר לעוף.
פעם מזמן כיסו אותו בזפת.
מהגג הזה אי אפשר ליפול.
פעם מזמן בנו אותו הכי נמוך שיש.

אנשים תמירים חגים
במעגלים - חוגגים את נצחונם
המזהיר.

הקולות מהדהדים
מהקירות אלי.
והכל מהדהד לי חזק
בראש.

I lost what it takes
To get throw this
I'm doing my best:
It's not enough.

יש אנשים שבטפשותם
חושבים שגוף האדם

הכל מסתובב מסביב לציר
ענקי, ואני העזתי לרשום
את שמי עליו.

עץ אחד גדול
עלה אחד קטנטן
הוא כל כך מסכן שעוד
מעט יפול.

אינטרוספקטיבי
מדי פעם בפעם
בדיוק לפני שאתה מתנתק
לגמרי - ועף לי לאטמוספרה
אני חייבת לתפוס בדש בגדך.
להיות העוגן האחרון שלך לאדמה.
אל תרים את הרגליים -
בטעות אתה עוד תרחף
אל האינסוף שם למעלה
ואני לא אוכל לרדוף אחריך
עד האין סוף ומעבר לו.

אני אפורר את עצמי
כמו ביסקוויטים לעוגה.
לאפות בחום בינוני שעתיים.
את הציפוי אשפוך מהר
אקשט גם בנרות:
72 זוגות של עיניים.

ואותם שירים שקופצים דווקא בחלק
שאותו הכי חיכית לשמוע.
(לא אספר לאף אחד, אבל אתה בסודי
סודות שומע פופ ירדני)

We are all so afraid
Of the moment that all of you,
Sleeping people, will
Find out that we're lying.
That we messed up with your minds.

עצב
You can't be
The man that smiles on the moon,
That plays violin until the
Rise of the morning.

יונה שהתיישבה על תורן
התיבה צוללת בלב
ים.

שם ליד השלג
חם נורא,
רק לעצים לא חם.

בחיוך שלך נפרמו כל התפרים.
הצוענים קרעו גם בו חורים -
כדי להתחמם.
והשמחה שלך עכשיו מלאה טלאים
מתלאות הזמן שעבר בדרכך.

באיטיות את זולגת
במורד הבניין
נוטפת מבין החלונות
ונופלת מהר מהגג
היישר אל הרצפה.
נוזלת טיפות טיפות.

את התור עוזבים אנשים
ללא עיניים, עם חיוך על הפנים.

תרשום.
אני אכתיב. תרשום גם בלי להסתכל!

ילד עצוב, ילד מותר
ילד בא, הלך, עבר
ילד - מי צריך אותך בכלל?
תשמור שהתקרה לא תיפול
עליי, תיפול עליי, תיפול עליי,
נפלה.

קובץ שירים
עדר הפילים פרץ
בויכוח, בטונים גבוהים
עם מילים פוגעות.
רקיעות ברגליים
ונהימות כואבות.
מרחוק זה נשמע לי כמו
הג'אז המתוק של הטבע.

ועכשיו הציפור עפה גבוה
בזכות הנשר שבכה לה כנפיים.

ביקורת
לשקר עוד לא למדת? אל תדאג זה לא יקח הרבה זמן.
איך תסתדר בחיים בלי לתמרן
את כולם בדיוק לאיפה שאתה רוצה?
אתה לא רוצה ללמוד מאיתנו?
אל תהיה ילד.
אתה לא מתנהג כמו אדם בוגר -
רוצה לומר את האמת.

את הכבשה השחורה בעדר.
צמרך הרעיל שולח גורגרות.
את החולצה שיכינו ממך
ילבשו ילדים-עבדים במדינה
ששמה מסתיים במילה "סטן".

הכל מקומט - וזה הרבה
יותר יפה ככה.
באי שלמות של הטבע.
עם הפגמים מאלוהים.

זוגות זוגות.
נקפוץ זוגות זוגות מהצוק
(לפחד תמיד יותר כיף יחד)

זה מתהפך בבטן
עושה בורג משולש
ובודק עד כמה הקיבה
נמתחת.

את הנחש אגיש לשחפים.
והשחפים יעופו לעבר השמש
שתנצנץ אצלך בעיניים.

צהרי היום באוזבקיסטן
אצלך השקיעה החלה מזמן
שמים בצבע תכלת
מדממים מולך
הגשם מכלה את ימיך.

נוסעים ללא שום מודעות בעליות
ומורדות המסילה עם קיא שניגר להם
מקצה השפתיים ומטפטף אל הקרונות.
שלום לך שוב תחנה - לעצור הפעם לא נוכל.

ריח חדש משכר
של חיים.
מי יודע מתי הם ייגמרו.

אבל מזמן את כבר לא
חולמת על ריצות למרחקים
ארוכים שלא תלויים בזמן.

עננים אפורים
וצעדי ריקוד של אנשי מערות
גשמים מלטפים
את דמעותיך השמחות.

רוח תקראי לי
לבוא איתך אל ההרים
שאחרי ההרים האלו
שמולי,
ואחרי זה השמיים שמעליי.

רוחות בצבעי מלחמה
צמאות לדם עופרים.
כתמים צבועים ארגמן
נוטפים
אל השלג שנפרס כמרבד
המגן על אדמת הרוחות

ניסיתי לתפוס אותו
והוא בין שתי ידי נמחץ
ונפל לרצפה. ועכשיו בידיי יש רק כנפיים.
אני הרגתי פרפר

אתה מתקפל כל כך
מהר, כל כך כואב
שזה מכאיב גם לי
לראות כזה גועל
בשידור חי מקרוב.

צמד שירים
תחינה אחרונה אל עזרתה של
הוד מעלתה - שמש
שתשכנע כמה כוכבים
בשבילה להתאבד
ולהסתיים אל החלל.

ביום השישי בחודש השישי,
אמרו שכדאי להיזהר מכוכבים מחומשים
שרודפים אחרי אנשים עם לב טהור

ייסורים
I saw your name written, with dark clouds in the sky.
Aliza oh Aliza I don't want to say goodbye.

בדידות
Ill walk alone,
I mean as always.
Ill be the wind,
You'll walk right throw me.

תחושתי
I don't have the force to fight
With something that has no worth.
I don't want to feel the pain

עצב
Broken people
Living among us.
Dieing among us.

בדידות
פחמן חד חמצני
שזרם
הציף לי את הבטן.

אינטרוספקטיבי
Who can feel the light that falls
on top of my head while I sleep
filled with colored nightmares
painting the air I breathe

Icing towers, drifting rain.
Tears of me cry.
Chasing after dreams and fantasy
Cold, dark, goodbye.

הרהור
אני רוצה לנבוח
לעבר השמיים
מחלונה של מכונית

דיאלוג
The earth is ragging,
everything is changing.
A wounded deer will cry is sore.

we are ghosts, eternity for ever more.
Rising in the air, the purpose of our lives

ג'ננה
עכשו תורי הגיע!
עכשיו אתה עומד ללא מגן!
הבשר נחרך לאט.
עכשו אתה עומד מסכן.

בדידות
And it's my story, sad but true.
It all ends and begins with you.

ג'ננה
You are all air.
You are all gone.
It's only fair.
Cause you don't own (nothing)
You don't feel (nothing)

Dear princess in the tower, behind the forest, behind the
shades.
Dear princess on the mountains give me the strength to pull
your neck.
Dear, oh dear princess... the kingdom of doom is set for
your death! Dear, dear princess.

Young girl screams to

בדידות
There's nothing, there's just emptiness.
There's nothing, there's just blank.
There's nothing, there's just emptiness.
There is one thins, there's silent.

Sometimes you forget to remember me.
But every day you remember to forget.

אלגוריה
.Nutrient my anger. Feeding my destruct.
No god involved in. Here comes my shot.
Soul full of sin. Bleeding from inside.
There's nothing left to feel

Now all that's left in here
Is nothing but your shadow.
Nothing but your soul.
You don't need it anyway.

כתבתי בלי להרגיש באמת.
ריחפתי על הדפים.
מהירה כדבורה
ועוקצת כפרפר.

מחאה
And drop down to the floor.
Fall down on their hands.
Take and give them all.
Remember all the pain. (You've felt)

Your killing me-
And I don't have to kill myself.

ייסורים
Bleeding from inside. You caused it. You've pray for it.
All alone in the darkness. And the madness is taking over!
Weird smells, weird sites. Your screaming, your crying my
name.

אינטרוספקטיבי
Collecting lost ideas-
They're lying on the floor: randomly scattered,
fragile and broken.
They need a hug and a warm glass of milk.

תחושתי
Next time I'll choose another reality.
I'll get lost alone inside my head.
The edge begins but where does it stop?
When it gets cold inside me, when I'm feeling dead.

אהבה
Bright sunlight up in sky.
You are happy, I wonder why.
You forgot me!
Maybe it's god. Maybe it's good.

היינו מחבקים אותה
כדי שתתחמם
לא משנה שהיא אבן,
שהיא עצם דומם.

שואה
כקליפת שבלול הסתדרו להן אבנים
שמות נבלעים בשלג

לא השתנתם לכיוון שלי.
לא ראיתם ממטר

אהבה
אוי...
כמה טוב אני יודעת
איך זה מרגיש כשבבת אחת
הלב נעצר,
וזה כל כך נכון

אולי כל התווים השחיתו את נפשי.
גם אני
נוער מקולקל
נוער מקולל.

אני עושה פוטוסינתזה
ושומר לעצמי משהו לימים רחוקים

הולך בתוך גלים מנסה גם
אתה להשאב לאוקיינוס.
רץ בעיניים סגורות,
גם אתה בסוף תיפול לתהום

אור מת,
ושוב קם לתחייה.
מתנדנד ומת.

אינטרוספקטיבי
קרחת היער נצבעת בדמך
שמתערבב עם בכי הציפורים
דימומי שמיים, גסיסת שקיעה

תחושתי
לחנות בכחול לבן
מבלי לדומם מנוע.
פרקי חיים כתובים
בגריז ובהזרקת דלק.

אהבה
אי אפשר להקליד אהבה
יש דברים שאי אפשר לתרגם.
הם קיימים רק בשפה אחת
שהספרים שהיא כותבת מועברים

שני צדדים לכל מטבע.
כשהעולם יעצר אני אשאל:
האם מישהו יודע?

הבכורה הובטחה לי.
נקנתה בזיעת אפי,
בדם ניצודי.

אמרת היום,
היום כבר אתמול
הימים חומקים לי מהר
הדקות עוברות לי לאט

בדידות
אני צל של עצמי!
אני פאקינג קאספר!
אני תת אנושי...

הכל יורד לטמיון
לא אכנע לעצמי
לא אכנע לטרור
אני בניתי על שלום

נדמה כאילו אני והעולם אוכלים
זו את זה רק כך -
בביסים קטנים
שרק עכשיו יצאו מהתנור.

אני איש מקל
מצוייר בעיפרון
יש לי יד וגם רגל
מצויירים בחיוורון

חכמת רחוב
חיי רחוב בלי חוכמה.
והטפילים שקופצים מוצצים את דמו.

אני קצת מעצבן, וקצת מעיק ואולי אף יותר מזה.
אני לא חכם ולא פוטוגני, וכשאגדל אנקה צלחות
כי אף אחד לא רוצה אדם כמוני-כזה
שלא מוכשר ולא יפה ולא פוטוגני.

השמיים יזהרו באפור מט עד מחר בבוקר
ואז תוכלי לצאת ולשחק בתופסת עם הצל של עצמך.
משונה שיש שמש בעונה שכזאת.
תנצלי את זה, אולי תצאי לנשום אוויר צח?
את כלואה פה כל כך הרבה זמן.

אהבה
תעטי עליך סחבות של מלכות
את תיהי מלכת הזבל ואני מלך
העכברושים. זיו פניך ינצנץ
ויאיר לי את הלילה

ערוצי שיכר
כחצובים בסלע
נשפכים במפלים ב
צבע ארגמן
גונדולות מלאות באנשים
סמוקי לחיים וטובי לב

יש לי קוץ עמוק בטלפיים.
אבל יורד לי דם עמוק בלב.

אומרים שאם דלת נסגרת נפתח
חלון.
אבל גם את החלון לא שמעתי נטרק.
גם הוא נסגרלי על האצבעת
(של היד השנייה)
הדלת נפתחה.
שוב היא נטרקת.

אלוהים
אתה שיושב למעלה, השוכן במרומים.
אתה שיושב שם למעלה והורס לי ת'חיים!

צלילים מלאי נוסטלגיה
דיללו את דמי.

קצרצר
יש פצעים
שחומר חיטוי
לא יעילים לטיפול בהם.

אני מצטער ואני בוכה
כי כואב לי שכואב לך
רק בגלל שאת כזאת צבועה
אני מרגיש שרצחתי מלאך.

חיוכים ואהבה והגשמה
רק לא להתפוצץ.
אף פעם.

בדידות
בלב רע - כתפוח ירושלמי
נפרדתי מאורו של עוד יום.
לשקיעה יש ריח אחר לטעמי.

תחושתי
שמעתי צפרדעים דוהרים בנהמה
רצים בנהרות וזוחלים על התקרה.

ואמר: "אביחי שלי אתה מתבלבל.
את יצריך בטנקים אתה לא גואל.
אתה לא טוחן אתה תותחן!
שום גביר כמוך, אריה!
איננו שפן

אמרו לי לחיות את הרגע
ואני במקום לציית להוראות
חושבת שהשנה קר
מהרגיל

בחרתי לי בחירה,

מצב
אתה נצלה
בטן גב- בטן גב,
משתזף למרות שבחוץ כבר חושך

מאחורי וילון מספר אחת המתנתי.
פעם פחדתי מהחושך. הוא הרגיש
מנוכר.

זה קצת מצחיק,
בין כל הפנים המוכרת
אני עדיין זרה.

נטולת עור אך כופרת
אני מסובבת תרנגולות מעל הראש.
עת לסלוח,

אינטרוספקטיבי
חלומות מסוכלים על גמלים ועל עתיד
אני יוצאת במחול מחניים, מעוטרת בצבעים,
הן אוחזות בי וחגות - אותיות עשרים ושתיים-
עד צאת חמה, עד צאת דיבה, עד צאת נפשי.

לבכות אותי לאט. בשקט בשקט.
לתת לי לנחות מגובה רם
לחלחל למטה בצריבה כואבת
ולהיות הפחד שתמיד נמצא אי אשם.

מרוב בלונים-לשעבר; גוויות צבעוניות
ימות בלון היום - מחר, אחד יותר אחד פחות
רק שלא יעוף לי מהיד וירחף לאט אל האופק
וישבור לי את הלב לאט שככה ממני הוא בורח.

במבחן התוצאה
כאשר אדם פרפר לי בין הידיים
זכרתי שלא להפוך למכונה.
שיננתי את שמו, את צבע נעליו,

כי כלום כבר לא קבוע,
בעיקר גם לא אני.
אולי הגיע הזמן לעצור
לחייך, למחות דמעותיי,
ולעצום עיניים.

זה בא בתקופות:
לחזור קצת לסדר
להשתכר בכל לילה

עת לזרוע, עת לקצור,
וזמנו של כל אחד מגיע
לראות את יבולו מושחת
בידי אחרים.

אלגוריה
כמו בקבוק אלכוהול גנוב הצפנתי את עצמי.
חפונה בין ערמות הבגדים גרגרתי לאט.
מי ימצאני, מי יחפש?
אדוות שקשקו בין מעיי. מזכרות מהשד ומהבקבוק גם יחד.

תפסיקי לבכות
ילדה שלי, קטנה.
אם תחייכי אולי יפסיק
הגשם.

אינטרוספקטיבי
אל תעזבי לי את היד.
אל תחמקי לי מבין האצבעות.
מצידי תישארי לנצח חפונה היטב
בתוך ידי, בתוך תוכי.

תשאבו אותי מהר, חזק, יותר טוב
תנפצו אותי מהר, חזק, יותר טוב
תהרגו אותי מהר, חזק, יותר טוב
אני מכה בברזל בעודו קר.
אני כבר בין הפטיש לפטיש.

אינטרוספקטיבי
אני קונה אותך בשבעה נמשים
וחיוך.
מחיר מוזר לכל הדעות.
על עצמי לא הייתי מדביקה תווית

זה מין ריח שתופס אותך בנחיריים
חזק, חורך את בשר חוטמך.
מכריח אותך להריח מולקולות
של אנשים-לשעבר.

אינטרוספקטיבי
אני חלקים של רעש וחלקים של שקט
וכואב לי בשקט יותר מהרעש.
תמיד כאב לי בשקט- במקום בו נגמרות המילים
כי אז נשארים עם כל מה שפחדת לומר לעצמך

אהבה
לכרסם עם השיניים
חתיכות מתוקות של
בשר אנושי.

את בוורטיגו מוחלט;
אין שמיים ואין ארץ.

מחאה
טמון טמנתי את
ראשי בחול.
אדרבא, אהיה גם אני
פנים ללא עיניים.
(לא ראיתי, לא ידעתי)

הירח עולה בחופים רחוקים
ואיתו גאות הלילה
גלים אחרי גלים.

בדידות
אם פעם עצרתם לרגע בסופר
בטח נצבט גם לכם
הלב.
לא קל לראות כל כך הרבה

אלגוריה
כאילו אני בצל ומקלפים ממני
שכבה אחר שכבה בכוח.
כאילו אני חציל עם כתר קוצים
על הראש

מנופים מיניאטוריים מושכים
עצמים כבדים, מרימים אותי.

כמה חזק צריך לצרוח
כדי שישמעו?
למה אני צריכה ללבוש מנורות זוהרות
כדי שיראו,
גם אותי.

הרהור
גם
דגים
עושים

גן עדן
דלי מלא במים אשר מחיים ת'אדמה.
אני כבר מת, ות'אמת זה כזה נורא.

אנשים שמבקשים סליחה לא מביאים
בלונים. הם רק גונבים אותם
בלילה.
אני חייבת להודות ש
אני גנבת בלונים.

לכי עם צלך על כתפייך
צעד אטי אחר צעד אטי
כמו הליכה ארוכה עם סל ביצים ענק:
לא לשבור את עצמך
לא לשבור את עצמך.

שיכרון חושים מתעתע:
רק ידי אוחזות בקופסת
הגפרורים.
נסו את מזלכם-
דחפו אתי קדימה!

המקומות בהם גרדתי חלקים מעצמי
הם המקומות האיומים ביותר בהם ביקרתי.

מגרד לי בכל מקום -
בכל מקום מגרד לי.

טוויתי רשתות ענקיות.
כדייג אשכים קום
ואברור את הזנבות הנאים ביותר.

מחול זוהר של נפשות
בצבע מט. עבר ועתיד דהויים
כמונו, נשדד לנו הזמן.

יש לי זיכרון אדום
זיכרון של דם
כל השפוי בי נמוג ונרדם.

עצב
אני אבכה
דמעה דמעה
עין עין
לחי עקב
דמעה כן, דמעה לא.

כשהכל מתפרץ מבפנים,
הלב נקרע מבחוץ.
הצלקות על הפנים,
הן רק עדות אילמת לפיצוץ.

ישנן מין דקות כאלה,
בלתי נגמרות,
בהן ברצון היחיד
שקיים הוא רק להיעצר.
לקפוא עם הדקות - לא לעבור
לעולם.

היא בוכה את ההרים
את השקיעה
מנגנת שירים על דמעותיה
קולות מרצדים סביבה
היא תהדוף אותם בכאב

וידוי
ואתם שוב דוחפים אותי הצידה.
לוחצים אותי לקיר.
אני לא יכול יותר.
מהיום אני אהיה זהיר.

שום אזעקה לא תעצור
את הנחשול הבא
שנהדף כמו שיכור ומתנדנד
לפני שהוא יפול בכל
המהירות ויתמוסס על הקיר

עצב
לא היה לו כבר כוח להילחם.
הוא הרים ידיים, הוא ויתר.
הוא עלה לגורד שחקים.
וקפץ מקומה עשרים.

בדידות
היום היא קופצת ממכונית חונה.
אין שום סיכון , אבל זה לא נורא.

ואם אין סוף ואין התחלה
נשאר בעצם אמצע שהוא
הכל והוא גם כלום.

הלוואי והיה לי
מבט טוב בעיניים
חם ומשרה ביטחון.

ומחללת בנחלת בנימין
למאות הכבשים שתועות בדרך.
את לא חלק מעדר-
את כאן בפני עצמך

מינימליסטי
וחול לא יקבור את מה שבניתי.
ואדמה לא תחנוק את מי שאני.

בדידות
אהבתי את כולכם, ממש פאקינג קינת דוד!
אך את השבוע הזה - אזכור לתמיד!

מסך ענקי של ריחות וצבעים
לבה רותחת גועשת בפרץ
נהרות ממיסים צורבים ענפים
אש מרצדת על גושים אלסטיים
שחורים ורותחים

הנשמה הזאת מטריפה אותי,
כולאת אותי בתוך טירוף.
לוקח כדורים אין-ספור,
מרגיש שהמוח שלי שרוף

צמד שירים
הצליל הכי רועם בעולם
מחריש את אוזניי כשאת
שותקת.
וברקע נשמעות כל המילים
שאת בולעת בתוך עצמך,
מסננת ממני.

ובכל זאת
אני נדהמת מהמהירות שבה
חזרתי
לבעוט
בעצמי.

רקדנו לצלילי שירת האילמים
תמיד אמרו לי שואלס לא רוקדים
עם כל דבר וכל אחד.
את הסיבוב שמרתי לסוף.

אהבה
היא נושפת לי באוזן,
מנפחת את הלב
והוא תופח לאיטו.
מה צריך יותר מזה?

ציורים מקומטים שמספרים
סיוטים שהיו לך מזמן
הפכו עכשיו לעמודים וירטואליים
אך הפחד נשאר - מעולם לא עזב
תזכרי גם היום לזכור את מחר.

הרהור
ליד התחנה המרכזית הישנה,
היא עומדת עם חברות שלה, בגדים מינימליים.
ואין לה כסף, כי אין עבודה. אבל תהיה עוד בערך שעתיים.

אתה כל מה שלא רציתי אף פעם
תודה לך מעומק הלב.
זיכרון
נעמת לי בהחלט.

זכרונות
לקרצף את עצמי
לא להשאיר אף כתם
או פסים בגווני שנות השבעים.

זכרונות
החום שהתפשט בי היה מזוייף:
בסופו של דבר גם הוא יישטף באסלה.

תחושתי
רגליים יחפות שנקרש מהן דם
שברים קטנים של בכי נמוג
גוף מתפרץ, מתנפץ ונופל
ידיים לבנות מלאות חתכים
זכוכיות צבעוניות

אני נשבעת שאני
שבורה
מספיק
ואני אעבור גם

אל תבכו אחרי.
לא בוכים אחרי הגשם
רק מריחים את הרחובות
שהתמלאו בריחות של חדש.

סוריאליזם
ובנתיים העמוד בודד,
מתעקם עם הרוחות
ובנוף אובד.
ידיים חמות בסיבובים מסוכנים
איסור עקיפה על מפרקים נשחקים.

ביקורת
אתם הגוף החולה
עם הנפש הבריאה.
ואני החיידק המלולך והרע.
אוכלת אתכם מבחוץ לבפנים

אני חי בעולם משלי
מקביל לשלכם.
אני חייזר, שעושה הכל ההפך מכם.
האם אתם יודעים את שמי,
או מי אני מבפנים?

קילו שמן לא מספיק.
אולי הר של אדויל
כן.

בחלומות חוזרים אלי הגלים הענקיים
שמטביעים אותי.
מתגלגלים בחול מבעבע
סחף ממגנט.
רגל רגל נשתלתי באדמה.

אני מפרפר בין האמת לשקר
אני מתעלף ומסתובב בחדר
לא מוצא מקום בטוח,
לא מוצא מקום שלו

אהבה
אנחנו חמישים.
רק שתינו.
חמישים - לא דולר, לא דינר, לא קילו, לא ליטר

ארספואטיקה
אבל אתה תעמוד מולי, תגהר.
השתקפותך היא כלום מלבד גהינום.
בבואתך שקופה מלבד הצל.
אתה רודף את עצמך, נושך. קם ונופל.

מחאה
חצר המלך בוכה.
חצוצרותיו מלאות בדם.
המלך מוטל - שוכב.
דיקטטור שנמחק מן העולם.

קצרצר
חרוז אחר חרוז,
נופלים להם.
כוח משיכה. הכל בגלל אייזיק.

בתוך תוכי באבן
חרוטים בי סימנים
של צל
שהתקוטט, התקמט עם הרוח.

כשהכאב כבר הופך לממשי
ומקפל אותי לשניים
אני לוחצת על עצמי.

את תדברי, אני אלחש
ואז תקומי ותצעקי 'מלפפון'

פוליטית
אומרים לנו שזו טעות במין; נימוס,
אופנה, מחול ונגינה, לבוש, פרכוס -
על אלה הן מוטב לנו לשקוד;
קריאה, כתיבה או מחשבה את הקדקוד

תחושתי
אני אתפורר
במפלים מפויחים.
בטיפות מלוכלכות.

יש משהו מטריד בידיות עגולות.
דלת צריכה קצה.
עיגולים הם אינסופיים.
דלתות תמיד נגמרות במשקוף

יוסף יורה לכל הכיוונים. פוגע בכולם,
כן, גם במקובלים.
ויוסף לא יעצור כי יש לו בעיה אישית.
יוסף לא גילה אבל יש לו מחלה נפשית.
הוא חזר לבית הספר רק כדי להתנקם,

בתנועות יהירות
את כותבת.
כאילו-מנתחת
עולם שלם

ערפילי
היא ראתה שדים ומפלצות.
היא דמיינה עצמה טובעת בביצות.

אני גיבורה, אני בוגרת
אך בתוך תוכי ישנה עוד ילדה קטנה
בוכה- שהתפוצץ לה הבלון, שנמסה לה הגלידה
שהקסם בחיים

בקבוק של קטשופ, תופס
את מקומה של איזו
בירה
מאז אותם ימים רחוקים
יש רק כוסות קרות
מלאות בועות של געגוע.

נמאס לי להחזיק בציפורניים כל קרן אור.
להילחם למען מטרה שלא קיימת.

להסיע את הגפיים, ולנסוע במעגלים
לרדוף אחרי עב חיוור ולהביט אל המרום.

בדידות
תמיד אני אחשוב על זה.
תמיד אני אזכור.
תמיד זה יכאב לי.
וכל יום זה יחזור.

יחסים
לא למדתי לשמור על הגב;
התקפלתי, והתגמשתי
ובעיקר התפלאתי למה קמתי מכופפת.

לחשושים מהדהדים
עם להעלמותם המוחלטת.
קצב מונוטוני מתגבר.

את מכבסת את עצמך -
מלבינה את הכתמים
שהשאירו אנשים, גם אני השארתי
כתם.

זוהי הנקודה בה
נופלים אנשים.
יום אחר יום
הם מנסים לגנוב עוד
פיסה מן הקצה

הרמתי את הכפפה
רגע לפני שנשרו לי אצבעות הידיים.
חימום מהיר - והנה שוב זורם בי דם.

שואה
נעמוד בתור בכדי
להיות פלאנטות רחוקות
ואז לא יהיה רעב
ולא יהיו נאצים.
יהיה רק חלל שחור ויפה.

תולעת תפלס דרכה בזבל
דרך הריקבון וריחו הנורא
הטפילים יחגגו שם-
יעקפו את ליבי (עוד לא נרקב לגמרי. עוד לא.)

אינטרוספקטיבי
יבבה שקטה.
דמעות שלא רואים.
עיניים כואבות זועקות מהפנים.
צועקות את האמת.
ככה זה כשבוכים.

אהבה
פנים זרות, מבטים מוכרים
שלוק של נחת מלא פלפל שחור
חלקי חילוף, רשימות של מילים
וכל הדברים שמתחרזים עם

הכל עובר מהר מדי.
כמו מתפספס
הכל עובר מהר מדי.
אם הייתי נחל לא הייתי
זורמת לים

אני אבן, אני רובוט
אני כלום.

תחושתי
במאמץ נוסף ואחרון אשתדל להיות
שמחה בחלק שאין לי.

דרדרים מחליפים כלניות.
משק כנפיים כפעימות לב.
את מניפה את כנפיך
בפעימות ארוכות.

אני צריך שיכאב לי מבחוץ כמו שכואב לי מבפנים
ואז אולי בפנים יהיה שמח, חם ונעים.

בחרתי
לשבת בשקט.
מתאים לי
פה סגור כמו דג.

גלגל שיניים
מחליד
צווח
ומלא גריז.
רק לא לשכוח קסדה.

המציאות כמו רגל מתופפת
כמו שיר שמתנגן פעמיים-שלוש
מחליפה קצב, מתחלפת
אך לא יוצאת לי מהראש.

ואת מוחאת כפיים וקדה לאדונך
שנמצא בחדר האחרון במסדרון
הכי עקום.

אהבה
אפקט הדומינו הזה
מפשיט אותי
ומותיר לי רק חיוך-
כזה שמתפשט עד לעיניים.

כשאני אעצום עיניים הכל יעלם.
כל הדמעות יכלאו. שום דבר לא יראה מטושטש.
והשחור ישתלט על הכל בריקוד
שקט, נוגה ועיוור.

תחושתי
כשהייתי כאן הייתי עם עצמי.
צעקתי בלב והעולם ענה בלי קול.
יידיתי אבנים באוויר אל עבר שום דבר,
אל עבר עצמי.

געגוע
זוכרת את נחלת בנימין?
את שרת, אני סתם צפיתי.
את ההליכות היחפות בטיילת של תל אביב
ואיך כפות הרגליים שלי השחירו באושר.

אני אפנה את הלחי השנייה
כשהכל מבפנים כבר מת
המבט יספר את האמת המרה
כשרטוב לי באמת

מעניין מי משאיר כתמים על הקיר...
כך או כך הצל שלי לא הולך על הרצפה.
אולי זו אשמתו כל הכתמים הללו על הקירות.

אינטרוספקטיבי
ימים ששכחתי איך קמים בהם,
שפתיים ששכחתי
איך למתוח לחיוך

פעם קראתי ספר מהסוף להתחלה.
תרשו לי לספר לכל המומחים
שספר שקוראים מהסוף שונה לגמרי:

הרהור
עוד לפני שמכרו שוקו בשקית
ולפני שהכריזו שכל דבר גורם לשלושים סוגי
סרטן שונים אי כבר ידעתי שסיגריות
אני לא אוהבת.
תקראו לי שמרנית, תקראו ל סנובית,
תקראו לי אסמטית.

הרהור
זה לא משכנע, נכון?
לאסקימואים אני יכולה למכור קרח
ולך אני יכולה למכור קרח
(בחינם מציעה את הלב)

יותר מלא מריק, יותר ריק ממלא.
וממילא זה לא משנה בין כה וכה
אם אני שבע או מלא -
כל כך לבן שמסנוור לי בעיניים
כל כך מלא שמגרד לי בלשון.

גורל
אתה שותק שמיים.
השקט שלך מחריש את הבריות
ועד שכבר דיברת-
משפטים מקודדים- צפצופים ולחישות,
אני אשב לפענח הכל
לשיחה רצופה טעויות.

קצרצר
הכל מתחיל להבנות,
מסתדר במגדלים ענקיים כמו מלגו
בונה גשרים שעוברים מעל נהרות
של לבה,

בדידות
לא רציתי לדבר לעצמי,
דיברתי לקירות
בכיתי בפינות
חיבקתי את הטיח.

רגבי הנר דולקים אחריה
מרוצה סומאת לעבר טבילת האש האחרונה
והשלהבת תנוס על נפשה יחד עם כל הצבעים הזוהרים
והחמצן שנמצא אי שם.

אינטרוספקטיבי
מה שכבר לא יכולתי להכיל, לא יכולתי לבלוע.
כל מיני מזונות, מחשבות שדווקא אני שמחה
שהקאתי החוצה
תזכורת לכל מה שלא הספיק להבשיל
וכבר נרקב בתוכי.

תזכרו את הכאב את
העצב את היופי
תחבקו את האוויר בנשימה

שום דבר
שונה, מיוחד, מקסים, מרגש
או חדש לתת מתוכי

בדידות
יש עולם בו חלקי שיניים
הם כרטיס כניסה לכל הריגושים.
גמול שווה למליוני שיניים וחלומות
של כמה אנשים.

ביקורת
אין תקציב למדינה רבע מליון מובטלים,
והשביתה חוזרת, בלאגן בשטחים.
הדולר עלה עם הכינרת במפלס.
אנחנו אזרחים אז שמים עלינו פס.

להינצל להתנצל
ועוף רחוק ולפצל
את עצמי למליון חתיכות
למליון פרצופים והבעות
לטיפה אחת של אופל.

כמה זמן עבר מאז עצמת עיניים
בפעם האחרונה
התקמטת ושקעת
בשנת ישרים?

שקיות שחורות גדולות
של תה.
מסיבות חשוכות.
לחלום את עצמי
לחלום את עצמי.

אז אולי תנו, רק תנו לי
ליפול בחזרה אחורה
לשקוע בעצמי, להאבד
להיסחף ברוע
לאבד ת'נשמה
מאגיות רחוקות ושקיעה.

פזמון
מטבעות של נחושת נופלים מהתקרה
וקוברים אותנו למטה
זיכרונות, הזיות ושקט נורא
מביטים בך וממשיכים הלאה.

גורל
מצאתי בדיוק ובעזרת שמיים
מקום פנוי בגשם
מזמן לא ישבתי נטולת דאגות.

אולי אתה מקריח,
אבל כולם שווים.
ניקח וניתן הכל שווה בשווה;
לעניים לעשירים.

אם הייתם יכולים היתם הורגים אותי
אבל רצח עדיין נחשב לא חוקי.
בנתיים תתכננו לצלוב אותי
ולצחוק, ולצחוק.

סוריאליזם
כשאתם תתעלפו מהכאב העז
ותרגישו את זה מבפנים,
אני אקפץ בין שדות של זהב
עם יוגורט ועזים.

פעם אחרונה שאת בורחת
עד האופק.
לרוץ לשמש ובחזרה.
לשמש ובחזרה.

בעיטות לבטן בתדרים שמנפצים כוסות
חיממו את היושבים סביב.
כולנו ברחנו מהקור- רק אני לא ברחתי
מהגשם.

לרקוד עם המוות.
לרקוד עם השדים.
לרקוד עם המוות
דם משכר בגרון.

אש אתם יורים, עשן אני נושפת
כולנו ביחד: קטר או דרקון?
אלף כבאים לא יוכלו לנו

גשם יורד ואני אתמלא.
טיפה אחר טיפה
מהעץ נושר עלה
וביום אחד ממנו כל אחד חושש
גשם שוצף- המאגר גועש

ארץ פלאים מלאה בסכנות
ראשים נערפים, מסיבות תה מפוארות.

ביקורת
השטן אז מקפץ ומציע
עסקה; לכל המרבה במחיר
לנשמה אבודה.

שלדי כבר עייף ומיוזע
מסיוטיי החוזרים ונשנים
על חורבן האדמה
תתאספו מסביבי ילדיי היקרים

אינטרוספקטיבי
הקול בצד השני של הקו
קר ומצמרר כמו אוויר במערת קבורה.
בלילה שכזה הייתי שמחה דווקא
לשמיכה צמרירית ומחממת.

אינטרוספקטיבי
מוקף קרחונים - שלגים ורוחות.
אתה תעמוד שם עוד רגע.
אתה אז תריח מאורעות,
שדים שרודפים אותך בחלומותיך.

למדתי ליהנות מהשתיקה
לחבק את האין
מבט אפוף וראש זקוף
אולי שכחתי מה אומרים?

מוות מתוק. לילה שקט.
אושר רחוק. אור שמת.

היא חיה והיא תמשיך לחיות
רק אם יזינו אותה הפחדים
הכי כמוסים.
בכאב הכי עמוק. בחורים
שבנפש.

הולכים על ביצים,
על קצות האצבעות.
אולי הפעם לא נחליק
אולי הפעם לא ניפול.

מוטב האדם מעצמו.

עובר, כמו ירח
נאכל
מעיגול לחצי סהר

לבנה וחיוורת אני מחייכת
מכתשים מכתשים

להתנדנד ולקפוץ
מטרפז לטרפז.
כלוליין בקרקס כקוף על עצים.
קפיצה-נפילה

להתחפר בפנים ולישון בשקט.
מתחתכם, עמוק בפנים.
מתחת למזרונים.

גורל
לבד למדתי כבר להכיר את
המבט שיש לי בעיניים.
להתחייב לעצמי
ולהשיב לאף אחד.

אהבה
כשלא יכולתי לנשום
(כי מישהו בא והפריח לי בועות סבון על הלב)
חייכתי חיוך רחב
מבלי לדעת למה.

אהבה
הקפדתי לקחת נשימה עמוקה
לפני שאני מכוונת

יחסים
ת'אמת לא אכפת לי!
תרקבי בסיביר!

אתה משתפד; שתי אצבעות מעל
הפופיק, הופך לתמיסה ולתהום.

ביקורת
מכת חום. זו הדיאגנוזה.
חמת זעם שהוטחה בפניי
ואולי הגיעה לי, אוכל רק לנחש
מזל שבספקולציות יש לי קצת כישרון.

שמיכה סדין ומנורה שחורה.
צווחות צחקוקים וציפורן שבורה.
דמעות של צחוק מרטיבות את הסדין.
בנות קופצות - אדרנלין.

מלכת כוכבים.
מלכת הלילה.
יופי מדהים.
הבוקר רע לה.

עצב
חסרת מנוחה התהפכתי פעם נוספת,
מוצאת רק מנוחה נכונה,
אך זו לא נוחה במיוחד.

לדעתי אצליח לישון רק עם הדגים

צריך להמשיך לרוץ
לנסות להצמיח כנפיים
לפני שנתרסק על עוד
ערמה של פגרים.

נקודות אדומות סימנו במפורש:
זהו מנחת-בני-אדם.
גירדתי,
מאותת לנעים בערפל

רכבות משא עוברות
מלאות חציר יבש
אנשים נמלטים החוצה
אדם פצוע זועק לחובש.

הגיע הזמן להתרענן
ולשנות פנים, לשנות הכל
בעצמך- הפעם בא לך להיות
מישהו אחר.

על משקוף הדלת מטפס צל
נופל מידי פעם
ממשיך מחדש.

את תבהי בשמש למרות
שזה מסנוור נורא ונגיע
היישר אליה כעבור מליון שנה
או אולי כמה מיליונים שבהם
אני אחזיק לך את היד אהדק

יד בלתי נראית - בלתי קיימת
מושכת אותך מעי אחר מעי
מתוך הקורקבן.

יפה לך עייפה.
אם משהו בכלל יכול להיות יפה לך
אז זה להיות עייפה.
מראה חיוור מתאים לך. עושה לך פנים
אנושיות יותר.
פחות מפלצתיות (מפלצות לא ישנות אף פעם)

ארספואטיקה
לכתוב ולכתוב ולכתוב
בלי להחזיק נכון את העט,
בלי מפתח סימנים לפענח את עצמי.

שורות וטורים,
כמו מסדר ענקי,
קבר ישן, קבר חדש

אני חולה במחלה ללא שם
וללא סימפטומים, ללא חיידקים
אני חולה במחלה שלא מדבקת אף אחד.

והיא עושה מה שבא לה.
והיא שוברת ת'ראש.
היא לוקחת מקדחה.
וסופרת עד שלוש מאות חמישים ושלוש.

בדידות
תשאירי סימן, מקום אחרון
בו תוכלי לבכות בשקט
רחוק מכולם עד כמה שאפשר

אם עוד נותרו מקומות פנויים
אבקש לשריין לעצמי
כיסא מפלא
צמוד לחלון.

ומתחת לאדמה בורות נפערים
בולעים את הטילים כדי
שיתפוצצו מתחתי, שמיים בהירים
ריקים מעניים, נחכה לטילים, עד מתי?

אינטרוספקטיבי
והמראה מתנפצת
ומתרסקת למליון חתיכות.
האשלייה מתפוגגת והאמת יוצאת לאור.

חוקי תעבורה
לדרכים משובשות
ומשוכות בגובה מותן
שנמשכו בציאניד

ונלך לנו יחדיו בסמטאות
החשוכות. נחזיק ידיים
ונצחק על ערימות גרביים הפוכות

כאב
להכות גלגלים ולמלמל
מתחת לשפם.
מלאת סימני שאלה
וסימני דקירות

יחסים
פרט לאחד ועוד אחד
למדתי לחשב הכל,
להתחשבן.

כעס
All you volunteers
Can suck my dick
כי את הכרת התודה הזו
אי אפשר להשתיק,

שואה
והנביחות מתרסקות ממרום
בכל לילה מחדש.
לישון ביום על עץ
לרוץ בלילה

כנראה שגמישות מחשבתית
לא מזכה אנשים במקום על הפודיום.

תחושתי
ממך נוטף הכישרון
ואני, טיפשה שכמותי, מתחילה שוב להרגיש
את טעם הפאנטים של טיפות בטעם
דבש על הלשון.

אני נושכת כריות

הצעידו אתכם ואתם רצתם
כמה שיותר מהר מכוסי עיניים
בדרך עיוורת, בתור אילם

פארודיה
שנים תעמוד היא במרפסת.
תחלום על ממלכה שלה מתרפסת.
חיפוש אחרי אהבה, או בעצם גלות?
הנסיכה גדלה היא כבר בגיל הבלות.

כאשר כל הצללים מתחילים לרקוד
אותי מרגיע שמוליק קיפוד
אם הדמעות בעיניים גואות
ינגב לי אותן מלך האריות

תחושתי
כי ככה החיים ייעדו לי,
לעבור המון חוויות.
לצלול לתוך הרקיע,
ולנדוד עם המחשבות.

עצב
ורק לשמוע עוד צליל שעובר
לי בגולגולת.
נקישות קלות.
מכות על עצם על עצב.

שואה
נר דולק בחלון,
של ילדים שבוכים בחושך.
נר דולק בחלון,
של בתים, בתים בגטאות.

את תבכי ולי לא יהיה מה לעשות
כי מסיבה לא ברורה רוחות לא
יכולות לנגב את הדמעות ולהציע

נרקיסיסטים שבוכים בלילות.

והם בוכים על שום דבר.
והם בוכים על מראות מנופצות
והם בוכים על התפל ולא על העיקר
הם בוכים בין היתר על הדמעות.

אנשים שמדברים עם המראה
מעולם לא אוכל להבין.
לעולם לא תמצאו בכוס התה שלי

קצרצר
פטורה מכל אחראיות:
הרי ביקשתי שלא תסתובבו

הגות
מרוממת מעצמי מתרמיות שרקמתי
הנחתי ידיים על הדלפק

ילד זקוק לחבל
ארוך שימשוך אותו למעלה
הוא צריך סולם
משהו שיחזיק אותו

בצעדי תינוק זה יפתח אלי
ויחשוף אוצר גדול ומאובק.
הרים הרים של עושר
ואושר (אולי גם בשבילי)

אהבה
להתגלגל אחת בתוך השנייה
כמו רדיד
סושי
ענקי.

שואה
מיטות עם דרגשים שפעם שכבו בהם אנשים
היום שוכב בהם האבק - צורה אחרת של אנשים.

כמה שזה מפחיד...
לחייך לאדם זר,
להתנהג בנימוס בלי סיבה,
להיות נחמד סתם ככה.

אינטרוספקטיבי
גלים מתנפצים בסינקופות.
כמה זעם יש באי-סימטרייה
תבנית מפרקת תבנית
מציאות מתכופפת

אלגוריה
לחפש מתחת חלזונות
את המסלול הכי מהיר אל החושך הנצחי
ולמה אי אפשר עכשיו לישון עד שיכבה האור?
והשמש תתפוגג בין העצים

תחושתי
אני אשמע את הציפורים שרות, כדי שמשהו יחמם לי את הלב.
הסכין תקועה כל כך עמוק, וזה מה שכואב.
הייתי מפגרת, אבל נתתם לזה להתפוצץ.
אני עכשיו כבר מוכנה קרוב קרוב לעץ.

אינטרוספקטיבי
כל כולי - אתקבץ לכדי קערה
ענקית;
אני ועצמי הפכנו לשאריות
מאתמול.

איפה הייתם כשחלף הזמן,
כשנקרע מפרשו?

אקורדים וטאבים
בים שטה לה ספינת רפאים
אין איש מתקרב

מחאה
נקריב את קורבנות
הבריאות המדומה.
נשתכר מיין הבורות
ונקרא בספרי הקודש
שנמכרים על בסיס שבועי

השמש שנפרדת
במבט מנומנם.
ורוח חמה הופכת
קרה בין עלי העצים
שמשנים את צבעם

אכזבה
ערוגות ערוגות
אני משקה בזהירות
קשרים שטיפחתי.
פירות שמהם כנראה לא אזכה לטעום
רק כי חייבים להתפרנס.

פזמון
תבטיחי לי שתבואי אחרי
עד סוף העולם ובחזרה
תעמדי מול התהום ותנשמי עמוק
הלילה פורצת מלחמה

הומור
בואו כולנו
נהיה לפגאנים
נסגוד לעצי תמר ענפים.
נקריב תינוקות, נהיה קניבלים
ניקרא כולנו עובדי כוכבים.

יחסים
הייתי רוצה להחזיר לך הכל.
כבר חמש וחצי שנים רובץ עלי העול.
אבל אני לא יכולה, אני לא מסוגלת.
למרות הכל אני עדיין אחרת.

אי אפשר שלא לאהוב חיילים במדים.
רק יצאו מהרחם של אימא והנה הם
יוצאים להגן על העולם.

על הניסים ועל הנפלאות שחוללתי
לא הדלקתי דבר.
הדברים התגלגלו
והותירו בי משקעים -

ביקורת
אני איש מקל
מצוייר בעיפרון
יש לי יד וגם רגל
מצויירים בחיוורון

תחושתי
רק העיניים הללו המפחידות,
העיניים האלה שבנפשך נוברות,

ישנם דברים שהם חזקים יותר מהכל-
אהבה, מלחמות ושקית אפרופו.
לא צריך לזרוע לי על הפצעים דבר
אכלתי כבר מספיק מלוח להיום

אהבה
יום אחד מביצה קפץ אפרוח צהוב.
יצא נקי מדם, ונראה כמו אפרוח טוב.

אני אני כי אני לא אף אחד אחר.
אף אחד אחר לא אני.
אני לא אני.
אני בוכה כי אני לא מחייכת

געגוע
אני לא יודעת כמה פעמים
יצא לכם לראות
אדם מתגעגע;
שהייאוש נוטף מקצות אצבעותיו

תחושתי
כמה עמוקים
רגשות רדודים.
כמו שירים ישנים בווליום גבוה.

קצרצר
חוקי הטבע קובעים
שבני אדם לא יכולים לעוף.

אי אפשר להיות אדם רע כשיש לך
פרצוף מלא נמשים.
נקודות שמש לא חיות תחת עיניים קרות.
מתחת לעין צומח לו נמש.

אלו שירים ששרנו, אני זכרתי עוד איך צועקים
את זכרת איך הולכים מכות.
ורק בשיניים שתינו שכחנו איך להשתמש.

הרהור
ברגעים האלו-
שמנצנצים פתאום
מתפרש בתוכי חיוך ענקי

בחושך רק עצמך משתקף.
בבואה משונה - לא כך זה במציאות.
לא, לא כך.
בדמות עקומה- בעצמי
אצפה בחושך.

אם אמות בגיל
עשרים ושבע
האם זה אומר שגם אני
שייכת לאותו קומץ אנשים

אולי תקני לי ירח
גדול ואדום
שעליו רואים כנר מנגן?
אני אהיה איש הזאב שלך

לנצנץ.
לשנייה. לשעה. לעולם.
לשחק עם אותם הקלפים
ואף פעם לא לנצח.

קצר בבניין אומר גם קצר במוח.
וזה כל מה שהיה לך חסר
אם תצעקי מספיק אולי אוכל לשמוע
אם תצרחי אז החלון ישבר.

אינטרוספקטיבי
כל השביל מאחורי פירורים-פירורים
ולא במקרה-
אני מותירה מאחורי שובל
של עצמי

קצרצר
אל תחפשו אותי בפלורנטין.
שם בדיוק אהיה.
לא הולכים אחר בן אדם שבורח
לא אלך אחר עצמי.

אהבה
כסי את כולי שלא אראה את
הדם.
להתבוסס במחשבות
אדומות וחמות כמו יין

אהבה
את מסתחררת - לא מספיק מהר -
והעולם, על כל גווניו, רודף אותך בפנורמה.

לתפוס את הפינה:
לא אתחתן שבע שנים.

אהבה
פעם סיפרת לי שאנחנו לבד.
בעולם משלנו חיים אחד לאחד.

בקדרה גדולה מתבשל לו רעל
מתחמם לאיטו עד הרגע הנכון
כף מעץ בוחשת בתמיסה גועשת
שמספרת את הסיפור כולו.

אינטרוספקטיבי
וזה הכי קשה לבד.
וזה הכי כואב מבפנים.
וזה חונק בגרון, חזק,
כמו פרפרים עם כנפי קוצים.

גם היום אני אנזל לך
מבין האצבעות
כמו חלב שהחמיץ כבר בשבוע שעבר.

גורל
פתאום מסתכלים עליך,
שווה כמו בן אדם.
פתאום מסתכלים עליך,
כחלק מכולם.

ביקורת
למה אתה נלחם?
למה שווה להוכיח שאתה טוב יותר?
עכשיו הכל יצא, האמת עוד תתבהר.

צוקלה ולולהלה חברים טובים.
צוקלה ללולהלה מרים את התחתונים.

הומור
שני מימנים, אטום חמצן אחד
מים מינרלים בטעם מיוחד
נהרות זורמים מפלים גועשים
מים תוססים ברעש לוחשים

על חומותיי הפקרתי שומרים
בששון ובשמחה
שיכורה מכדי לחשוב על צעדיי הבאים.
לא אתמך באף אחד בעולם הזה -

אישהו, מתישהו,
מישהו מצייר בראשו
את דמותי.

על פעולות יוצאות דופן אלו,
(ועל העתידות לבוא)
ולתפארתי.
כה לחי.
כה לחי.

האוויר שורק אחרת
באוזניהם של
צנחנים בפיג'מה.
הם נופלים למשכבם

אינטרוספקטיבי
ואני עליתי לקבר בצעדים קטנים, שקטים,
כמו חושך, כמו לילה,
שמתגנב ואוחז בך לאט עד שמאוחר מדי,

לאבד את חירותך להתבטא
את זכותך להישמע;
לנפנף בידיים ולקוות שמישהו יבין.
לאבד את קול כולך.

קו נקודה. קו נקודה.
אדם בדמות צופן.
מעולם לא קיבלתי
מפתח-סימנים ועל כן
גם אותך לא אדע
לקרוא

קווים לדמותה של מפלצת.
מתכון בטוח לרעידת אדמה.
רגבי אנשים.

להתחבא עמוק בחפירות
מזוינות של
פוך ונוצות.

כל כמה זמן אתה
שואל שאלה -
בחורים שהיא מנקבת
בי אוכל לענוד עגילים

השם שלי הוא רק שלי.
גם אם תכנו כך מישהו אחר,
גם אם תשנו את משמעותו,
גם אם תעוותו אותו, תמחקו אותו,

תחושתי
זה הכל נמצא בראש שלי,
זה הכל נמצא בלב.
אני מדמם, נופל ושוכב.
זה הכל מוקף בחושך,
והכל מלא באור.

רחוק יותר, כמה שיותר גבוה
להתפרש לכל הכיוונים
כמו יד קטועה שמנסה לבלוע
חיים מופשטים כאוטיים.

וידוי
החדק זימר מנגינה כה מוכרת.
הפיל שוב בוכה, האדמה רועדת.

אני אוחזת במקל-קיסם משני צדיו
ואתה נשבר לשניים.
לשחק את אלוהים.

תנו לי לתת לכם לגעת באמת.
לפרוץ את כל המחסומים.
לדעת שהלב בועט.

מקבר
חיים בתוך קבר,
בתוך ארון שנקרא חיים.
מבוזבזים לשום מקום.

ואין כבר מים
בנקיקים
יש עובש.
אפיזודה מרעידת אדמה

בין כל הניואנסים הקטנים
המחוות והאנשים שדורכים על
קליפות ביצים אני מצליחה
ללכת גם אני לאיבוד.

כשמקלים מאדם את הקליפה
(ממילא זה החלק הפחות טעים)
מוצאים תולעת קטנה
עם עיני שקד ענקיות
וחיוך ממזרי של תינוק בן
כמה חודשים.

השמיים תמיד אפורים
בעצם כמוני.
לא רע ולא טוב.
המחסום אפור
בעצם כמוני.
טיפה רע טיפה טוב.
כמו ביוב

"בואו אלי,
גלים של זיכרון
בואו אלי,
מערבולות של אנשים"

ואפילו אני לא הסכמתי
להביט קדימה, לא לבכות.
למגר את הדמעות.

כמיהה
למרות שלא האמנתי
המשכתי
לכבות את הנרות שעל העוגה
לנשוף על ריסים
ולהרים כוסות
בעיניים עצומות

פיסות של אושר
רבדים של אור
שכבות מתות

שכול
כמה פעמים בכית באמצע הלילה
וקווית לשטוף את הראש?
כמה פעמים צחקת ומבפנים הכל נראה לא טוב?

ערפילי
הלוואי והייתה לי יכולת
לבעוט חזק חזרה
לצעוק עד אובדן הכרה
לשתוק עד אובדן מטרה.

קצרצר
והם נמתחים ללא התחלה וללא סוף.
מרחפים באוויר, נעים עם הרוח המזרחית
ושרים שירי ערש לירח.

לרקום
חרוזים מפלסטיק
לסיפור נהדר
שתי וערב

אני רוצה הביתה
אני רוצה לעוף
אני רוצה להירדם
לחלום על מקום אחר.
רחוק-קרוב מפה.

ילדה רזה מדי.
היא מתפוררת.
לעולם לא תחשל אותה
האש.

ירח ירח בוא וקח אותי איתך
לפני שיספיקו לגרום גם לי להירקב
ריח מתוק של נעורים נספג באדמה
ירח ירח בוא וקח אותי איתך

מנהלת דו-שיח עם
עצמי.
כמו ריקוד שורות של שני אנשים.

את כבר לא על הפסים.
אולי אף פעם לא היית.
יותר קל לרדת מהם
אם לא עולים עליהם אף פעם.

פרץ גדול של קור ואימה
מציף מבנים. הקרקפת סומרת
עקצוץ צובט עובר בכל גופי.

איקס גדול מציין את המקום
שבו קבורות הנשמות התועות
מבינינו, בעינינו
ורק טיפות הגשם ינקו אותם.

גלים משניים שבים ומכים בי.
העייפות מציירת
קוים אדומים (ססמיים)
בעיניי.

אהבה
רציתי לכתוב לה שיר
ואחרי שמחצית ממחברתי
ניבטה אלי מן הרצפה בצורת
כדורי נייר מקומטים
הבנתי שלעולם לא אצליח למצוא את
המילים שיתארו

ביקורת
לפרוץ החוצה לחשוב מחוץ לקופסא.
לבלוע ת'נוסחא של דני דין ולראות מה היא עושה.
להיות סוג של קספר לשבור את הראש
לנגב את הדמעות ולספור עד שלוש.
להביט מעבר לאופק ולא להעיז לקוות
לא להעיז לחלום, להאמין רק לבכות (דמעות)

להיצלות, להצטרד, להתנצל ולתבל
את הימים והדקות בהם השרתי את עצמי
נעה-נדה, מצומקת בחיוכים מצומצמים
המלחתי את עצמי לכתר מבעד לדמעות

אלגוריה
הלב שלי בוכה ברה;
במז'ור ובמינור

להתנסח (ולהתנצח).
כמה מושלמת רטוריקה
של תמימי דעים.

הומור
ימין שמאל
שמאל ימין
עעוד כמה נותר ללכת?
כמה זמן עוד אוכל להמתין?!

כמה מתוקים גלי הים
כמה כחול העמוק.
כמה חופים, גרגרים ובני אדם
צריכים להיטרף, צריכים להיסחף,
לטבוע בתוכי.

תחושתי
האם עצרת פעם לחשוב
כמה קשה ודאי לנשום
כשהאוויר מלא ברסיסים שהיו פעם אני
האם עצרת פעם לכאוב באמת ומקרוב
או שפשוט ניסית שוב לשחק בללבות ואנשים?

אלוהים
האם אחרי ארבע מאות שנים,
יאמינו שזכרת?

ביקורת
אני אשמע את הציפורים שרות, כדי שמשהו יחמם לי את הלב.
הסכין תקועה כל כך עמוק, וזה מה שכואב.
הייתי מפגרת, אבל נתתם לזה להתפוצץ.
אני עכשיו כבר מוכנה קרוב קרוב לעץ.

שמשון,
בינך לביני מותר לגלות
שכוחך בא בזכות אמונה;
שלי בך, שלך באלוהים.

אין לי מנוף מספיק גדול
בשביל להרים הצגה שתסחב
גם אותי וגם אתכם.
מישהו יצטרך לוותר.

לפחות תקרעי בה חורים
מהר, כבר יש חורים על הדופן!
את אוזלת בשקית
ואני אוזלת-יד מולך כי את
כל כך עקשנית.

וידוי
ירח התחלף לו עם שמש
סהר אשר התערבב עם חמה
צילי הגדול נפל ממזמן אל הקיר
ופצע המלחמה הגליד בדממה

ותא הוידוי קיים כל הזמן
אני כומר ואם חטאתם
7 פעמים אווה מריה יפתרו הכל
צלב מעץ משתקף על מים קדושים
תא וידוי פרוץ והרוס
ונדליזם - כנסייה מושחתת.

ראפ
זהו אין לאן ללכת, אפשר רק להעצר, להאבד.

בדידות
אל תהיו
תוכנית חירום
כלכלית,
המונים מגוייסים
לבניית אוטוסטרדות.

מזמור לרוחות ישנות
קריאה לשכרון חושים
קרב של קצב ומציאות.

בואו נשחק
בתופסת ארורה.
אתם תרוצו, אני אתחבא.

עוד פיסה ועוד שבריר.
תבנית ריקה שבורה מול העיניים.
ביטעה חזקה, רגע מהיר.
תלחשו צעקות, צלקות ועיניים.

ואני סתם
כלואה בין עץ וזכוכית
מחכה שמשהו ישבר.
אני תמונה
ציור חסר תכלית
מחכה שמישהו יתעורר.

מצב
אל מה את צועקת-מנופפת
בגדמי גפיים?

יחסים
תעמוד מולי.
תסתכל לי בעיניים.
תגיד לי שזה לא היה שם.

עצב
אני אלווה את עצמי לגיליוטינה
אני אסתום ת'פה בפעם המיליון
אין מה להרוג בובה עם לב מפלסטלינה.
תפילה אחרונה לכוח עליון.

געגוע
כוון הרוח השתנה
(ואולי משום כך הרגשתי מחנק)
אלו תרכובות חסרות.

אומר לי מי חבריך, ואומר לך מי אתה.
מדוע אתה שותק במבוכה?
זה בסדר, לא באתי לשפוטך

הרהור
הם מנסים לעוף ללפלנד
לפני שהם קופאים
מלאים חורים שנרקבים
בהשכלה ובשיניים


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
להגיע אל נקודת האל-חזור
ולצחוק מהצד השני שלה,

וזה אולי הכי רחוק שאי פעם בן אנוש הגיע, אני אעשה לו מסיבה.
ואזרוק עליו את הבלונים, ואולי גם פופקורן - כי הוא התעכב
נורא. וזה לא בסדר לאחר ככה למסיבה שלך.

למרות שאת מפחדת לפול את עומדת על הסולם.
רק שלא תחליקי.
לא שהסולם גבוה- אבל להחליק זה לא נעים אף פעם. למה את נראית
עצובה? את בטוחה לגמרי שכלום לא קרה?

ורק אני עמדתי בין קרון לקרון ומול הדלת, והתלבטתי - ממש שברתי
את הראש -

אל תפחד. תן לי יד. אני לא אעזוב. גם אם יקראו לי מהצד השני של
התהום. יש גשר לא רחוק מכאן. ואותו נעבור ביחד.

צבא של איש אחד.
הכל מתחלק לשלוש:

הומור
אנשים לא לובשים מגבת. מגבת עוטים: בפרצוף נבוך ועם עור ברווז.
אולי זה מוזר, אבל לא נראה לי שיש לי על מה להתנצל. במגבת סתם
באמצע היום. ככה אני- עם תחת חשוף.

אינטרוספקטיבי
השמיים היו לי: ירח ושמש, מים וחושך ורוח, הרים, גאיות.
ויהי הכל. ויהי חלק.
ויהי ערב, ויהי בוקר, ומשום מה- לא טוב.

ואת היום הזה אעשה לי, נטויה ובוססת.

אינטרוספקטיבי
כשכיביתי את האור אפילו החושך לא בא. בשעה מאוחרת שכזו אפילו
הצללים הלכו כבר לישון. ישבתי וחיכיתי

אינטרוספקטיבי
נשמות תועות הן כמו גרביים שנאבדות בכביסה. אף אחד לא יודע למה
או להיכן- אבל כולן נאספות לאיפה שהוא. יש מקום בעולם, קטן ככל
שיהיה, ובו יש גרביים ואנשים- וכולם הלכו לאיבוד. לעמוד
ולהסתובב במקום- כמו גרב מתכבסת

הרהור
לתווים אין ריח, צבע, עיניים או דת. אין להם צורה. ניסו לצייר
אותם בצורה שרירותית, אבל תווים עפים באוויר, פועמים ברוח,
עוצרים את העולם. ביום בו המוזיקה תמות הרחובות יתמלאו בערמות
מבחילות של אנשים שקפצו אל מותם. אין הספד למוזיקה שמתה.

כל החול נדבק לי מסביב ובתוך העיניים ויצר צורות משונות סביב
האישונים.
חיבקתי את רגלי ונכנסתי לתנוחת עובר. נוזל חם ניגר לי על
הרגל.
"יופי, עכשיו השתנת במכנסיים" חשבתי.

אולי לא יאמרו עלינו כלום. שהמדינה נלחמה להתקיים וזהו. בלי
גאיידמק, ובלי שרי אריסון, ובלי א' ובלי קצב. ידברו רק על
הספריי של יום העצמאות, על מנגלים בפארק הירקון ועל זיקוקי
די-נור. זה קצת מפחיד לחשוב שזה כל מה שיאמרו.
אולי בגלל זה דפנה מפחדת מזיקוקים.

מכתב
כל פעם שאני בטוחה שזהו, והפעם מישהו רוצה באמת לעזור, המציאות
נחבטת לי בפנים בחוזקה, ואני מוצאת את עצמי הולכת אחרי מעיינות
קסומים שלא קיימים. ובעצם, הם אף פעם לא היו קיימים ואני רק
המצאתי אותם כדי לעבור את כל הימים הנוראיים הללו בשלום.

ארצישראל
כל אחד מהווה האלוהים הפרטי שלו עצמו...

אנו סוגדים רק לעצמנו במקום אחד לשני...

ביקורתי
ות'אמת מי יוכל ליהנות מההנחות הללו?
ביבי!
ביבי יוכל ללכת ולקנות עוד DVD ועוד מקרר, ביבי יכניס לאשתו
בונוסים במשכורת וביבי יצא לנופש על חשבון המדינה ויצחק כל
הדרך לבית של שמעון, פרס.

כמיהה
כל בן אדם מכיר את התחושה שחייבים להחזיק יד של מישהו. חזק,
שלא תברח אף פעם.
אני רוצה להחזיק את היד שלך ולא סתם יד רנדומלית שאספתי בשוק.
אני צריכה את היד הספציפית הזאת כי היא כמו פלס, שמראה לך עד
כמה אתה מאוזן ביחס לשאר העולם.
כשמתעורר בך הצורך להחזיק יד

כשכלי נשבר אף פעם לא תמצאו את כל החתיכות כדי להדביקו מחדש.
תמיד יש מקום שנשבר ומתנפץ לרסיסים ואי אפשר לשחזר.
והכלי הזה יראה שלם.
אבל תמיד, לא משנה מה, הוא תמיד יישאר שבור. באיזה שהוא מקום.

הומוסקסואליות
למרות שחצי מהאנשים חושבים שלהיות "הומו": מבטל כל קשר לגבריות
כי כל ההומאים הם פגים מתרוממים וסיסיות שבוכות במיטה כשהן
מחבקות את הבובות של דובוני אכפת לי

הרצל היה כועס, הרצל היה מסביר שלא צריך להילחם דם בדם, גזע
בגזע! כי כולנו יהודים!
ואיך זה שיש יהודים שבוחרים שלא לחיות פה?
הרצל היה נעלב.

פעם, לפני המון זמן- יחסית הייתי כותבת לך מכתבים.
הייתי נותנת לך אותם רק עם הסבר אחד: "תפתח עוד רבע שעה".
אבל אחרי כמה זמן כבר לא הייתי צריכה לבקש. רק הסתכלתי לך
בעיניים וכבר היית יודע שתצטרך לחכות 15 דקות לפני שתוכל לפתוח
אותם.

בין גלי המוסר, הצדק והאובייקטיביות אני מבקשת להתפכח. מליון
חביות רום על הקיר, מליון חביות על הקיר

חוסר אונים
בלי תואר במנהל עסקים או שיווק אני יודעת שאני מוצר בלתי ניתן
למכירה. אם תריסר ביצים לא נמכרות בגלל סדר אחד אז וודאי שלא
אוכל לשווק בן אדם שאיבד את עצמו מרוב סדקים.

הרהור
אז בואו לא נבכה. כי חבל לראות רק גשם בחוץ כשאפשר למות מחום
ולאכול ארטיק.

הרהור
אני שונאת פריחות.
לא שיש לי משהו נגד הצבעים, לא, חלילה! אין לי בעיה לצפות
מ-ר-ח-ו-ק בעץ או בשדה בשיא תפרחתו. הבעיה מתחילה באמפתיה.

אני לא זוכרת שנה שבה לא קרה משהו מכונן, שנה שלא נחרטה
בזיכרון הקולקטיבי ובדפי ההיסטוריה - דווקא בחודשים הללו. אולי
הכל קשור באמונה יהודית.
חודש אלול, סליחות, וירח שנאכל וגדל אוחז בידה של שנה חדשה.
אני תוהה אם כל העולם בעצם מסתובב על צב ענקי עטוף בטלית.

אילו הייתי ציפור,
הייתי פורשת כנפיים.

אהבה
אני יכולה לומר לך שאת נורא יפה הערב,
אבל את יפה תמיד.
אני יכולה לומר לך שהחיוך שלך מקסים,
אבל כולך מקסימה.

לבעוט חזק.
לנשום.

אין לי צורך בשעון. טיק טק הוא פועם. איך פועמים ככה: אותו
דבר-אחרת?

הרהור
קוראים לי ווירדו, אומרים שאני צריכה ייעוץ,
אבל מי ומה יעזרו ללב חרוך אחרי פיצוץ?


לרשימת יצירות התסריט החדשות
קצר
יפה: אף אחד לא מאשים אותך שניסית להתאבד. אנחנו רק חוששים
שאולי, בלי לשים לב, ניסית לפגוע בעצמך. שניסית לשים קץ
לחייך.
אביעד: מה אתם חושבים שאני מטומטם? למה שאני אהרוג את עצמי?
רונן (מסנן): כי אתה משוגע.
(דפיקה בדלת)
יפה: או, שושנה אני שמחה שהגעת.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
עם הראש בקיר.
עם העיניים ברצפה.
שחס וחלילה לא נפסיק להפסיד כל כך
הרבה.

הראיה שלי חזרה לפוקוס והפסקתי להרגיש כמו זומבי [פחות או
יותר] כאשר חזרה אלי המחשבה הצלולה לגמרי.
חשבתי על הפאלם. היכן הוא?
אני, שוכב עירום כביום היוולדי ומחפש פאלם - על זה אפשר לכתוב
סיטקום מצליח!

- "עקוב אחרי המונית הזו!" והצבעתי על קבוצה של שלוש מוניות.
- "איזו מהן?" הוא שאל לחוץ.
- "הימנית", עניתי בהיסוס.
- "סע! סע! סע!"
נסענו אחרי המונית שמספרה: 5720RUTB

מדי פעם,
כשהאמת דוקרת אותי
ומתפוצצת למאות פירורים

I don't remember much,
but I guess I lost something.

זה מוזר להבין ככה בלי מילים אנשים שהקשר היחיד שלי איתם מבוסס
על העובדה שגם הם וגם אני חולקים את אותו קו אוטובוס לתל אביב.
ובכלל, אוטובוס הוא אחד המקומות הכי מוזרים שקיימים - קבוצה של
אנשים, זרים לחלוטין האחד לשני, יושבים צפוף, חולקים אוויר,
כסא, זמן

כל התוכניות שבנינו
יחד מטילות עלי כעת
צל נורא במרותו.

אני הולכת לישון כל לילה עם
גרגר של אופטיומיות וגוש
של אמת.
ציפייה רק כדי למשוך עוד יום
וביטול רק כדי להישאר מי שאני.

תחנקו אותי. תעטפו אותי בידיים שלכם ותמחצו עד שאהיה לאבקה.
ואז בין הכאב למחנק, החום יקיף אותי והמחנק ינעם.

תחנקו אותי בבקשה?

"לא כלום... סתם, שמעתי משהו נשבר..."

"אה...!"

"מה, אה?"

"זה הייתי אני..."

זהו פאזל בעל מאתיים חלקים-
ואף חלק לא מתאים לכדי הכלל והשלם.

קטע שירה {פולוט'רי יענת'ו} שצריך להקריא.

השיר נכתב ביום הזכרון 2002 בחדר הזכרון של הצופים.

חלל.

חלל ריק.

חלל שלא ישוב עוד....

וכל אותם אנשים בעלי אותן פנים, אני לא אזכור אותם- גם אתם לא.
איך אמרו? החול יזכור. החול, והאבנים, ואולי גם הילדים שלהם.

לכולם קראתי צ'ן.
כולם היו עבדיי.

תביט בי
נמלה שכמותי.

רק דרך העור אנו חיים.
רק דרך העור אנו נושמים.
רק דרך העור אנו נעלמים.

רק אני אתופף על קרטונים


לרשימת יצירות המסה החדשות
דעה
הבדל המעמדות התאורטי, החלוקה הרוחנית למדרגים ולמגרעות מנפחת
את האגו. בעל המאה, אפוא, הוא בעל התואר. בעל הדעה מסוגל
להיות כל אדם- פה נעוץ הפחד. "החלש", הממוקם תחתיי בדרגת הרוח,
עלול לעלות על הישגיי.

ביקורת
יש אנשים שיאמרו "אבל ככה זה עובד"- איך זה עובד?!
אם שאלתי שאלה חכמה עלי להתבייש ולשתוק?
כל עוד אנחנו מסכימים הכל בסדר- אבל אם נראה שאנחנו חושבים אז
סותמים לנו את הפה. אנחנו בטח טועים. אנחנו כולה בני טיפשעשרה.


לרשימת יצירות הקומיקס החדשות
סופרהירוז
אל היצירה

רישום בעט
אל היצירה


לרשימת יצירות הצילום החדשות
נוף
אל היצירה

שואה
אל היצירה

שואה
אל היצירה
פולין

שואה
אל היצירה

עצמי
אל היצירה
אנחנו נשב אחרת סביב שולחן השבת -
את הוא ואני, שלושה דורות, שלוש בהונות
מחשבה מתרגמת למציאות, על אפם ועל חמתם.

קונטקטס
אל היצירה

דיגיטלי
אל היצירה
הצל שלי ואני מחזיקים ידיים באושוויץ.

שואה
אל היצירה

טבע
אל היצירה
פולין


לרשימת יצירות המוסיקה החדשות
ג'אז פאנק
Toxic

אינדי

כמה קל להתכווץ
חזק-חזק בתוך עצמי

רוק אינסטרומנטלי

שוב אחייך חיוך שיכור

רוק אלטרנטיבי

אני ניסתי לברוח
מאינספור הדברים שרודפים אחריי
הם משכו אותי אחורה
אונסים אותי להסתכל

רוק


אחר

מה שהכי מעצבן הוא שאני משחקת
בלי לדעת את החוקים
וכל הזמן אני נפסלת
שלא באשמתי בכלל.

רוק אלטרנטיבי

תראו אותי
עד כמה שבא לי
למחות.
להביט הצידה




אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
תגידו, לסבית
יכולה להתאהב
בקוקסינל?


אחת, סטרייטית
בדרך כלל.


תרומה לבמה





יוצר מס' 38397. בבמה מאז 7/7/04 7:26

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לשחר צוק
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה