|
מלכת הלבבות, משוררת וסופרת לעת מצוא, מאמינה גדולה
בטכנולוגיה וביכולת שלה להאניש את האדם.
רומנטיקנית ללא תקנה, ופסימיסטית כדבעי.
ילידת 1968, מהנדסת צ'יפסים בזמנה הפחות פנוי.
אמא של בר, וגם של שלו, למרות שעדיין אין לו דף בבמה
חדשה.
מתלבטים ממה להתחיל, מספר היצירות הרב מרתיע אתכם?
אז המלצת הקהל מצביעה על באה מעננים מבין
הסיפורים, על משירי משטרת המחשבות מבין השירים,
ועל Russian Chess מתוך הפלסטיקות.
קופי אקזקט וגם קאנעקשן עסטבלישד פורסמו
במגזין חלומות באספמיה, והשני אף היה מועמד לפרס
גפן.
כמיהת העור החסר , תשאלי, תשאלי ציון ו
קירוב משיח פורסמו במגזין המד"ב המקוון בלי
פאניקה, של רמי שלהבת.
הנסיכה הקסומה זכה במקום ראשון בתחרות בפורום
בסימן-כתיבה.
המלצות המערכת רבות, לא אמנה כאן את כולן, אבל אלו
שהיכו גלים גבוהים הן התגלמות ואבשלום.
ומה אני אוהבת מבין כולן? אסור להפלות בין ילדים,
אבל אני מניחה שאת הסיפור רק אתמול, או אולי את
ראויה להערצה?
תבלו.
כן, זו רק התחלה של משהו, שאולי יום אחד ייכתב. נכון, זה לא
שלם ולא מושלם. אבל כל אדם צריך להיות פתוח לשירה, אחרת איך
יקרא לעצמו אדם? זה לא עושה לך כלום? וגם אם לא הבנת, תגיד
משהו, תגיב, אל תישאר אילם.
|
"אמא, ספרי לי סיפור." מבקש הפעוט מבין כולם, מושך עצמו עד
שהוא נוחת בשלמותו על ירכי ומותני. "ספרי לי איך לא באתי
לעולם."
אני נאנחת. הסיפור הזה... כמלח הוא צורב את עורי, כצליפות שוט
חולפות המלים על לשוני.
|
אני מתחיל לומר לה דברים רכים, והיא מהסה אותי. שקט, אף מלה
עכשיו על א. היא אומרת לי. ואז אני מדבר אליה בשפה של גוף,
והזין שלי שאומר לה כמה הוא מאושר לראות אותה. מדבר אליה בשפה
שרק עור חשוף יכול להבין.
|
שתיהן היו יוצרות. לילית יצרה ברוח, שוזרת מלים בשורות קצרות.
ואור התכתשה בחומר, אצבעותיה מביאות את השכינה אל הבד המתוח
עליו יצרה. כל אחת מצאה בשניה כר נוח להצגה של רעיונות חדשים.
נקרא לזה הפריה הדדית. ואכן הן פרחו.
|
הלנה המשיכה את השיחה איתי, מלמדת אותי כללי התנהגות בסיסיים,
איך כדאי לבקש מתוכנה שתעשה משהו. על היופי, שהוא זכות טבעית
לכל תוכנה. על הפצעים שגורם לה שימוש במשתנים גלובליים, על
העוצמה המתחבאת ברקורסיה. "אם רק תרצה ללמוד, נוכל להיות צוות
מנצח ילד" אמרה.
|
בובות, צבעים, קוביות, לגו. איפה שלא תדרוך צעצועים. רובם
עשויים מסוגי ממתקים שונים. התחלתי לדאוג קצת, כשראיתי כמה
ממתקים יש שם. אבל גבריאל החזיר אותי במהירות למציאות, כשטרח
לציין שכל הילדים ששם אינם חיים עוד. אינם חיים עדיין. תלוי
מאיזה כיוון מסתכלים על זה
|
פניה, שהיו מעוננים קודם, הוארו לשניה: "את מתנה בשבילי? איזה
כיף. אני אוהבת מתנות." ידיה התחילו להתיר את הסרט האדום,
ולגלגל אותי מחוץ לצלופן, כשהיא מספרת לי כל אותו הזמן על
ההבטחות שהבטיח לה מישהו, שישלח לה מתנה מענינת, אבל לא חשבה
שתהיה עד כדי כך מענינת.
|
אדוני הנציב.
ביקשת שאגן על עצמי, כי חיי בסכנה. אני לא לחלוטין מבין מדוע,
אבל אנסה להסביר את הנסיבות. אספר לך את סיפור חיי, ואז אפקיד
בידך את גורלי.
|
רצתה להרגיש את המים עוטפים את כולה, מלטפים אותה, עושים איתה
אהבה. עכשיו שחתה בכל כוחה. תמיד אהבה את החיים המהירים, את
ההתרגשות שבסכנה. וכעת שטפו המים לצידה, עוברים מצווארה, דרך
שדיה, מלטפים את בטנה ואת ערוותה, חודרים ומקררים את כל
המקומות החמים.
|
"תופעות הלוואי של הטיפול הן מילוי המטרה המוצהרת של הניקוי.
את באמת תשכחי את הכאבים, ואת החוויה שבה זכית להם. וכשתשכחי
אותם, תאבדי גם את מתנות הידע שנתנו לך, את העוצמה והחוסן
הנפשי שכל הכאבים האלה חישלו לך."
|
לבו כבד עליו, מנסה למצוא דרך לחמוק מאותו שאי אפשר להתחמק
מפניו. הוא שומע את צחוקם של הילדים, וליבו מתחזק. אין שום דרך
לחמוק. שבעה ילדים שזקוקים למזון, לבגדים, והדרך היחידה שנותרה
לספק צרכיהם היא בכאן. הרי זו משוואה פשוטה, פיסיקה בסיסית של
חיים או מוות.
|
היד שלו היתה חמימה. לא מן הידים הקרירות האלו שמעבירות בך
חלחלה קלה של זכרון זוחלים, לא מן הידים המיוזעות הלחוצות
האלו, שמטילות אותך ישר לקלחת של עסקים בלתי חוקיים בחדרים
אחוריים. יד נעימה.
|
הם התחילו להופיע כשהיה בן שנתיים, בוקעים מתוך כפות ידיו,
אוזניו, לשונו. חוקר טבע אליו הבאתי אותו משך בכתפיו: "אלו
פרפרים סטנדרטיים לגמרי, אין לי מושג למה ילד אחד מצמיח סוגים
שונים של פרפרים."
|
רציתי לשבור אותה. רציתי לגרום לה להתאהב בי, ואז לזרוק אותה
מראש מגדל השן של האהבה אל צוקי הטירוף של הנטישה. לשמוע אותה
מתנפצת, וחלקי גופה מתפזרים מעצמת המכה. רציתי לראות אותה
מתרסקת, ולחכך כפותי בהנאה מראש ההר, יורק לעברה סלידתי.
|
אגדה עתיקה מספרת על אביר, שהוטלה עליו משימה: למצוא מהו הדבר
שנשים רוצות יותר מכל. זקנה מכוערת נאותה לגלות לו את התשובה,
ובלבד שיאהב אותה ויתחתן איתה. האביר חזר עם תשובתה של הזקנה:
נשים רוצות סמכות ויכולת בחירה.
|
"איך את שותה?" שאלה את אורי, כשהיא מפנה לעברה חצי גוף. רונית
מצאה את אורי קרובה אליה כמעט עד נגיעה. "אני אוהבת את הקפה
שלי כמו שאני אוהבת את הנשים שלי," אמרה אורי, בפראפראזה על
הביטוי הנדוש. "חמות, בהירות, מתוקות וקלות לעשייה."
|
הנוגשים בעם רעבים. צמאים לדם ורעבים לבשר. את רואה יום יום
איך הם עומדים על משמרתם ובוחנים את קהל השפחות בחפשם אחר ירך
חשופה ועורף גלוי, מלקקים את שפתיהם בתאווה.
|
"את מי את אוהבת יותר, את אבא או את אמא?"
החלטתי לענות לו תשובה כנה.
"מבין האבות, את אבא יואב, הביולוגי שלי. כי," וכאן מניתי על
האצבעות "אבא עידן, השני שלי, העדיף את תומר אחי. ואבא רון
הרביץ לאמא. מבין האמהות, כנראה את אמא מיכאלה. אבל גם את אמא
סיוון ואמ
|
"אם ככה, אז איך זה בעצם שאת עדיין אוכלת כשר בפסח?" שאלתי "זה
ממש מזמין שתתפקרי".
"אני חושבת שהייתי מתפקרת, אילו רק היה מישהו מציע לי." ענתה
לבסוף אחרי זמן רב, והסתכלה לכיווני.
"או מישהי?" שאלתי, בוטשת במדשאה תחתי.
"או מישהי." ענתה, ועצמה את עיניה.
|
לא תמיד את יודעת להגדיר את הרגע המסויים בו אשה הופכת לצייד:
את התחדדות החושים המאפשרת שמיעה של פרטי שיחה רחוקים, את
מיקוד האישונים בפרטי גוף מאפיינים בתנועה, את הנחיריים
המתרחבים לקלוט ניחוח בושם מעורר.
|
אושר ועונג. תקרא לזה ארוס או אגפה, תקרא לזה מין או אהבה.
תמיד מדובר באותו העניין. מה מניע את האדם, מהו היצר הדוחף
אותו לעשות את הדברים הכי מופלאים בעולם, והכי שפלים ששמעת
מעודך. אושר או עונג? יש לך דעה בנושא?
|
מין אוראלי. זו לא דרישה מוגזמת, נכון? אני מתחננת שתבינו
אותי. לכל אשה מגיע סיפוק, ולו מדי פעם. זו דרישה בסיסית,
קיומית. וגם אם מדובר על פגיעה באחר, עד כמה את יכולה לוותר על
הצרכים שלך? עד שנמלאת הסאה.
|
אני מכירה אותה. זו לא הפעם הראשונה בה הצלתי אותה מעצמה. אולי
היא לא תגדיר זו כהצלה, אלא כהתערבות חמורה בענייניה האישיים,
אבל לכל גוף יש קו אדום, ואני מראה לה את שלה, וממלטת אותה.
האובססיה שלה לחוות את החיים עד תומם, עד נגיעה מן המוות
לפעמים..
|
אמרה שהוא צעיר מאד, עדיין יונק, אבל יספקו לנו מלאי מספיק של
חלב. אמרה שההורים ידועים כאינטיליגנטים מאד. סיפרה שלא ידועות
לה בעיות רפואיות של המועמד לאימוץ. תמונה היא לא יכולה לתת,
אבל היא יכולה לרמוז לנו בסוד שהוא יפהפה בקני מידה של התרבות
שלו.
|
החיל קבע לפני שנים מדיניות של חבר מביא חבר: לדרגות הנמוכות
ניתן להגיע בעבודה קשה וכשרון. על מנת להתקדם לתפקיד פיקודי
היה צורך לאסוף ארבע המלצות של בכירים. הרעיון הושאל מחברות
היי-טק: עובדים לא ימליצו על חבר שיחליש את הצוות כולו.
|
העננים גועשים אליה את שחור לבם, והיא מטלטלת נאבקת בסופה
המתרגשת לבוא, מתנחשלת מתגלגלת, רוכבת על הארי בגעשו. היא
נכנסת אל תוך הענן הכהה, וגופה מתלחלח ונרטב עד תום, וכשהיא
מגיחה למעלה ממנו ושבה אל האור החורפי הרך, היא צועקת: "כמה
כיף לחיות. לחיות."
|
אוזן זה דבר די מגוחך כשחושבים עליו מקרוב. אני מקרב אותה אל
פי וצועק לה חזק שתשמע: "אני הוא אני. אני הוא האמן. אני הוא
האמן". היא לא שומעת דבר. חפץ דומם וקר. אני משליך אותה מעלי,
והיא מרחפת באוויר כעלה בשלכת.
|
והרי אנשים ומחשבים דומים נורא זה לזה. לסיסמאות שאנשים בוחרים
לעצמם, יש הגיון פנימי משלהן. חלקם בוחרים שמות בני ביתם, חלקם
בוחרים רצף קל לזכרון על המקלדת. כל כך קל היה לו לפרוץ. מעט
מידע מוקדם על בעל הסיסמה, והסיסמה הפכה לסיסמית.
|
אל מול ההגה, ידי אוחזות בו בחוזקה, עיני נעוצות באפלה שמולי,
ומביטות מדי פעם בנערה בצד הכביש, הלב פועם בחוזקה. אני זקן
מדי לקטעים האלו, אין לי סיכוי.
|
"לא נורא, נסתדר בלי גלידות במשך חצי שנה." אמרו האסטרונאוטים
באומץ, בשידור הטלביזיה ששלחו בו צילמו עצמם מוקפים בעשרות
קרטונים של גלידות שטראוס, מאביסים עצמם לפני שימסו הללו
לחלוטין.
|
תמיד תהיתי מה פרוש הביטוי "עד דלא ידע". תהיתי וצחקתי. מאז
הבנתי את הביטוי, למדתי את משמעותו על בשרי, בדרך היחידה שאדם
לומד. והיום אינני יודע עוד דבר. הסיפור שלי הוא בעצם סיפורו
של עמית שהיה החבר הכי טוב שלי במשך כמעט שנה. ומי העלה בדעתו
שאשה תפריד בינינו?
|
שרון שתק. חשב מה הוא יכול לענות לפירוש כזה. לכל דבר יש סוף,
גם ללילה הכי מענג, גם למערכת היחסים הכי מספקת בעולם, גם
לאהבה הכי מופלאה מעולם. והשמש, עם כל הצער, זרוח תזרח בעיתה.
"את זוכרת שבסוף שניהם מתים? את חושבת שזה הפתרון הנכון?
הרצוי?"
|
כשאתה יוצא לטיפול אלמוות אתה לא מצפה שיקרה לך משהו רע. אתה
נפרד מהאשה ומהילד בנשיקה, מזכיר להם להאכיל את החתולה, גולש
לאתר של המכולת ומזמין הביתה חלב ולחם טרי ליום שתחזור. אתה
סופג שתיקה מחוייכת את הערות עמיתיך לגבי השיפור הצפוי
ביכולותיך המיניות. אבל אתה
|
תרשי לי לחלוק עליך יקירתי. הרי מספיק שאעמוד מאחוריך, אנשוף
אל תוך אוזנך, ואתחיל ללקק אותך קצת מאחוריה במקום שמשגע אותך,
ואז אנשוך את השריר של הכתף תוך שאני מניח ידים על השדים שלך,
מרגיש את הפטמה חומקת בין אצבעותי, מתחכך באחוריך, משמיע נהמות
עמוקות.
|
המשיכה לשלוף את הקרציות מראשו, והתחילה לספר לו את סיפור
חייה. למה שום דבר לא הצליח לה. למה נותרה בודדה עד היום, ועד
כמה היא כמהה לילד משלה. כשסיימה לטהר את פניו, ליטפה אותן,
ויכלה לחוש את הכרת התודה שלו על עזרתה.
|
מציאות? מה לי ולריאלי? איזו אשה תוכל לומר שמאהבה צבע למענה
את השמים, והקים לתחייה מלכה שחילקה קרואסונים בסינר ארוך
וציינה שהפעם אין לחם ולכן נאכל עוגות? איזו אשה תוכל להתפאר
בבן זוג שגורם לאור עצמו להפיץ ניחוח קלוש של שקד בפריחה?
|
הרגע שבו ראה אותה. אדם עשוי לחיות חיים שלמים ולא לזכות ברגע
שכזה. תנועת הראש שלה, כשגרשה מעליה את צפירת המשאית המטרידה,
השער החום החלק המתנפנף הצידה, חושף את עיניה. עיניה המביטות
בו חודרות אל קרביו. גם ממרחק, ולמרות המשטמה, ידע שהוא שבוי.
|
עיוור הייתי מאז ומעולם: עיוור לאמת, עיוור למציאות. עד שבאו
וניקרו עיני, ופקחו אותן לרווחה.
הו אהובתי הבוגדנית. יותר משדואב גופי על פגיעתו, הוא רמוס תחת
הצריבה שהיא בגידתך. איך יכולת לתת יד למפלתי, איך יכולת ליזום
אותה? מה הייתי לך?
|
ואז היסס מעט, ושאל שאלה אחרונה "ובעיקר השנים עשר, בביאת
המשיח, אתה מאמין?"
התלבטתי ארוכות, לא זו בלבד שלא ידעתי מה הוא רוצה לשמוע, לא
ידעתי מה אני עצמי רוצה להשמיע. "כן ולא, אני מניח." עניתי
לו.
אורן חייך והפטיר "כמו כולנו. כמו כולנו."
וזהו. התקבלתי.
|
לא בהכרח סקס, אולי רק מגע אנוש. לבטח לא אהבה, זה יהיה ממש
מסוכן. משהו. משהו אחר. משהו שונה. אלונה סירבה לנסח לעצמה
במדויק את מה שרצתה להשיג, והסתפקה במילים שבמודעה: "חיפאית בת
ארבעים, נאה, מחפשת מעריץ שיסגוד לגופה."
|
אתמול פגשתי את המאהבת שלי.
ככה, פתאום, באמצע הקניון. בלי הכנות מוקדמות, בלי כוונות כאלו
או אחרות. דוקא ביום בו לא חשבתי עליה בכלל.
|
ברגעים הפחות צפויים, ובמקומות הפחות מתאימים, היא מופיעה. אני
מנסה לגרש אותה חזרה אל מעבר לתת המודע, מתחת לסף הגיהנום, אל
המקום שממנו היא באה. אבל קורנליה עקשנית, והיא יודעת שאני
מוכרחה: מוכרחה שיגעו בי, שירצו אותי, שיאהבו אותי, והיא אומרת
שזה בדיוק הזמן.
|
אני ידועה בברנז'ה. ביכולת ניתוח הנתונים שלי, ביצירתיות,
בסבלנותי האינסופית. נכון, הם שלשלו לכיסי סכומים לא קטנים,
אבל מה זה כמה מאות אלפי דולרים לעומת הנצח?
היה לי ברור מראש הפתרון, אולם החלטתי להצדיק את הסכומים
הנכבדים שהוענקו לי, במחשבה מעמיקה.
|
כמה קל לפגוע בה. משקיפה דרך העינית, הצלב מכוון ישירות אל בין
עיניה. היא שותה מים, בניחותא. מרגיעה את נשימותי, מצמידה אותן
לגל קבוע. הצלב עולה למעלה ממצחה, והנשיפה מורידה אותו שוב אל
בין הגבות. האצבע נצמדת להדק, מתחילה לסחוט אותו לאט, ומהססת
לשניה.
|
"עקב המצב, מסתבר שיש לא מעט אנשים שסובלים מבעיות נדודי שינה.
אינם מצליחים להרדם, או שנרדמים ומתעוררים כל חצי שעה." גיחכתי
לעצמי שוב. ספר לי משהו חדש אולי?
ואז סיפר לי משהו חדש. "פתחתי יוזמה עסקית חדשה. אני מספק
שירותי השכבה, לכל אלו שזקוקים לכך."
|
Rodents of unusual size
Have ripped my body, trying to reap my soul,
And if ask you I may,
Do you think this happens every day?
|
הו אדוניס.
התזכור לכתנו בכרמים,
גופך גמיש מתחבא בין זמורות,
שמש קורנת מעורך הצח,
ופיך מלא אשכולות?
|
בבוקר אפור ועכור של אדר,
כשרטוב בחוץ וקר,
השאר במיטתי עד מאוחר,
התעלס עמי באהבים.
|
קח אותה ריק,
אידיאלים ונאמנות
נשמעים טוב רק בסרטים,
אל תוותר.
|
בקלילות האצבע
בעדינות הנוצה
על הגו
על הקלף
לבל תברח כעלה הנידף
|
משאריות שדיך אכין מרצדת,
להתרות רפאיך הרחק.
ואז אתגרש מחייך,
כמו דיבוק ממושמע.
|
בבית לחם הגלילית,
על תל קטן ואפוף עשבים,
ניצב חתול אפור ארוך פרווה,
ונוטר.
מישהו צריך לשמור
על אתרים היסטוריים.
|
ערגונותי משתרגים אדמה,
זמורותיהם שורשיי,
שופפים קומתי כיסופיי,
זכרונות אתמולי שאבד.
|
ערגונותיי מתפזרים לכל רוח,
נושאים עמם כמיהת אהבה ששילחתי,
בקבוק שזלגה הדיו מחיק הודעתו.
|
זה לא בגלל שהערת אותי,
ולא בגלל שנהניתי,
ואפילו לא בגלל שאני אוהבת אותך.
חוויתי הארה אלוהית.
|
עברתי בכל החדרים
וחיפשתי אותם.
את אהבתי שאבדה,
את נעורי שחלפו,
את שלוות הנפש שלי.
|
כי אני,
בניגוד לגראוצ'ו,
אוהבת רק מי
שיודע לאהוב אותי.
|
אני הוגה רעיון,
אני הורה חוסר הגיון.
אידאה אפלטונית של אהבה
מתמצקת ברחמי לאיטה.
|
הגעגועים מחללים אותי,
ואקום צורב מקריס קליפתי
לכדי ישות בוהקת של כאב מלובן.
|
ואיך, כשאת נוגעת,
קורס בי ציפוי של כאב,
מילוי שוקולדי זולג שהמסת,
בחיכי מקועקע ההתנזרות.
|
המפגשים המיניים המזדמנים בינינו
מותירים אותי על סף
תסכול עמוק.
|
מלקקת טיפה מעורך הצח.
טיפה ממקור לא ידוע,
שגלשה לה לאורך איבריך,
ועד ללשוני.
|
הממטרות מתקתקות לי את דמותך,
מתוך ערפילי טיפות מרחפות,
כפי שהיינו אז, לפני שנים.
|
העקביות המרהטת את פני תדירות
נותנת למשמעות לחלוף
כפרפרים חופזים לצל הגשם.
|
את כל פינות כובע קסמי הקרבתי כמנחה,
על ברכי בהאלהה: פרחים תותים ויין,
משולש קדוש שאין לעמוד בפניו.
|
באצבעותיך עינוגים צרבת,
מכווה בעלות.
בשפתיך הטבעת ברכות
לחיי משמעות.
|
כשתבואי לשכב איתי כמו אשה
תשזרי שערך לצמות דקיקות
ואחת אחת תגוזי אותן על הקרקע
|
הייתי רוצה שיפרם בי רוכסן.
שמלים יבקיעו דרכן מתוכי,
חלקות מושלמות כבניתוח קיסרי.
שרגשות בי ילהטו קורנים,
ולא ילהטו בי פנימה.
|
שקיפות מפרכת מהווה
השנינות האינסופית.
|
את שהיית לי אהובה לרגעים,
שעל יופיי לחשת שקרים לבנים,
שריככת בי גלדי חשש בליטופך-
את בכורתי את מחליפה היום בנזידך.
|
מגרדת מכפות ידי
רסיסי ברזל מחומצנים,
שאריות קרב מאמשים אחרונים.
|
היום,
גם כשאתה פורט בי
את כל כרכי אנציקלופדית האהבה שלך,
ופועם בי את העונג המושלם,
עדיין אני מחפשת את כרכי המילואים.
|
נאבקת בפרווה העוטה אותי,
בשיני המתארכות,
באוזני המתחדדות,
באפלה
העוטפת את מוחי.
|
אהבתי מובלת מעדנות
אל בין שדרות ברושים.
בתרבותיות ובנימוס תהומי
תוטמן לאבדון עולם,
בין שאר פנטומי חיי.
|
מלכת הלבבות
מתנדנדת כשיכורה.
לעתים תראך ליבה
האדום הלוהט,
ושפתיה רכות.
ועתים תשזוף עינך,
רק ליבה השחור הקודר.
|
מערסלת כוכבים בחיקי,
בין שדי ברקים ורעמים,
עת נושבה בי הרוח -
לא עת חרטה היא.
|
בוא נדקור זה את זה במלים של שבת,
שהילדים לא יבינו, שהשכנים לא ישיתו.
נפלח עור במלים ארוכות כעורות,
של איזמים ונטים ולוגיות.
|
בלילה אין בינינו שומרים,
פטרולים נחים ממאבקי היום.
כמעט ונדמה כי צבא לצבא נושק.
בלילה שוכנת בינינו חמלה.
|
מה,
מה יש לך מנשים, מה?
אני לוקחת נשימה עמוקה,
משימה עצמי הדוקה מחושקה,
דבקה בך למשימה.
|
סובבות אותי כולכן מכל עבר.
גופכן מוטה לאחור,
ופרי אהבתכן בולט לפניכן,
שיניכן אוחזות בו.
|
היה לי מאהב של עינים.
בוא וזיין את אישוני
עד שתבקע חדות פינותיך
את כיסי המרירה שבי.
|
עכשיו
כשרק מסך דק של עור
מפריד בינינו.
|
לכי אל המדבר אישה,
וצעקי צעקה גדולה
אל ראשי הרים המחודדים.
רק ההד יענה לך.
|
כי תבוא אלי הלילה,
אל תחגור חרבך.
בידיך סכין אל תניח,
מגופך הסר המגן.
|
דוקא היום רציתי לאהוב אותך.
לרפרף בעדינות בשפתי
ולגרום לך לפרפר ברשותי.
שללי- שלל צבעי העונג
שגווניהם אך גונבו לאוזניך
לפני.
|
בוא ונראה אותך כולא אותי,
מגדר אותי לכללים,
תוחם מרסן ומדביק בתגית
מדודה ושקולה, עם פתקית החלפה.
|
קוי ריסיך מתארכים
כשחולפות בהם קרני השחר,
כמנסים לגנוז דקות של חסד,
משתכשכים בנוגה הדממה.
|
שמורות אהבתי נסגרות.
תחתן -
רק געגוע.
|
שדות האורז של סייגון
מחוץ לחלוני,
גזעי הזית הכרותים,
וזריחה אדומה מדם
בין חשכות עננים מאיימים
|
אני אלפי קורים דקים של תשוקה,
אני מגה-רשת לדיג עונגים,
אני מגרש משחקים.
|
אל תשיתי לבך אל הכרוז בשעריך,
ודאי הוא שוטה או קטן או חרש.
והנער אשר על התורן, הזועק קרחונים למולנו,
ודאי עייף ממשמרת ארכה של בדידות,
והרי אין זו עירו ועל מה יתנבא.
|
האדמה באוגוסט חמה.
כאשה נפתחת לקבל
שארית זרע מוטמן בתוכה.
|
אתה מגלגל אותי בלשונך,
מלקק, ממצמץ, יונק ובודק
עפיצות של לפני ואחרי,
ומכריז בבטחה:
בציר כיסופים 68.
|
מזגתי אתכם למושב האחורי,
והעפלתי אל פסגת ההגה,
שטה על נהרות הקפה,
כשרוח הרדיו נושף בעורפי,
צפונה, הביתה.
|
אינני יכול עוד. מה היא רוצה ממני לכל הרוחות? תמרח אותי בשמן,
תעסה אותי מכף רגל ועד ראש, תאהב אותי, תחבק אותי. אז בסדר,
אכלנו ושתינו כמה דברים טובים, עשינו כמה ילדים לתיעוד
הזוגיות. עכשיו צריך להגיד יאללה שרה'לה לכי הביתה, ולסגור
עניין.
|
"נו, אז ספרי איך היה." הוא שואל.
"היה לי קר, נורא קר כל הזמן." אני עונה, מפיקה עונג מהתחושה
בקו המגע שבינינו.
"ו... מה עוד? ספרי את הכל." הוא ממשיך ומחייך.
"טוב, חלק גדול אתה כבר יודע מהמכתבים ששלחתי. והיו עוד דברים.
כאלו שלא ממש מתאים לספר במכתבים."
|
בלילה התעורר מסוייט, צורח. חיבקה אותו אליה בחוזקה, מנסה
לעזור, מנסה לתמוך, לא יודעת כיצד.
הוא בכה, מתמוטט אל חיקה, מתייפח כילד קטן. ייסוריי ילד קטן.
מי יוכל לעמוד בפניהם. ואז ידעה איך תוכל לעזור. סקס לא פותר
בעיות, אבל הוא מעגל את הקצוות החדים של הכאב.
|
אני לא יודעת לספר על אהבת אמת. אני יכולה לספר על אהבה, ואולי
גם על אמת. אבל בעייפות הזו אני לא יכולה להבטיח דבר. אולי זה
יהיה סיפור אמיתי, שמורכב כולו ממלים של שקר. ואולי סיפור שקרי
שבנוי ממלים של אמת.
|
נטע תמיד אהבה את אמיר. איך תסביר להם את העונג הגדול שבצליל
הזכוכית המתנפצת, שבצפייה בחלקיקים הצבעוניים עפים לכל עבר. את
היופי המדהים הגלום בתנועה החלקה והזורמת של ידו של אמיר,
כשהוא שולח את האבן, עוצם עין בלתי מכוונת, ופוגע במדויק
בבקבוק.
|
גופים ב bryce
ציור ראשון שלי
(אפריל 2001)
|
גופים ב Poser וב Bryce
דם זולג על ירכי.
דף לוח שנתי
מהול דמעתי חודשית.
|
ציפית שהאהבה תצמיח לך כנפים,
שתפרח ותפתח זיקוקים של שמים.
|
|
|
בונא לא כתבתי
סלוגן כבר חודש
יותקנו פונטים
עבריים
בקופי-שופס
באמסטרדם
יגאל עמיר, אסיר
נמלט, ואיש בודד
עם דמיון מפותח
מאוד |
|
