|
אנחנו רוצים כבר לשמוע את קולך
ולראות את אורך
אתה אומר לי
אני אוהב אותך אחרת
אל תפחדי
תגעי
את יודעת איך.
|
מרבדים ארוגי
איזמרגדי קדם
ופסיפס טלאי
אשדות שלווים
אופפים עתה עורפי
עור גו עליון
|
בסוף היום
כשכפות רגליי רדומות
חרף הפצרתי בהן
ואישוני אינם דרוכים עוד
אחר עצם זז
אני דועכת איתך
|
ואני מסתכלת בך
עדיין מלמעלה
טובל בזכרונות שבורים
המיועדים לגניזה
|
בא
בא וקרא
את המילים היפות שלי
גם אני עברתי
את הגשר שלנו
|
עתה
משחשתי נפשי נחתכת
במסרקות של ברזל
ארתום גופי
אל פיסות נשמה
|
אני עצורה.
אולי המוזה שלי
ברחה איתך.
את השעות הכמהות להיכתב
אני קיפחתי.
|
אותן הגיות דוהרות אליי
אני רוצה בהן
אך הן כובלות אותי
בחבלי פשתן טמא
כמגע אצבעותיך
|
הנך יפה שלוותי
נגפת בי זיו מוצהר
בתום הלילה האפל
בו צורת הסהר
|
הן רק איתך
אני אני
אתה אתה
האור הגנוז
נגלה
מפעפע בין אישונינו
|
רק עוד קצת
עוד קצת כאב
נותר
בין געגוע לאהבה
בין אמת לאחד
|
מילותיך אינן שלי עוד
אולי גם לסרוגין
הרגשות
|
זהו חג החירות
השב לבקרני
בו יצאתי לשיעבוד
תמידי
|
ראה,
אף כי זכרתי חסד נעוריך
אהבת כלולותיך
לכתך אחרי לא הייתה במדבר
|
ואני חשה צורך בך
לחדור אל עינייך
לדבר עימן.
ולא נותר לי אלא
להשכיח.
|
אייחל כי תוכל להבין הגיוני ליבי
ולחוש קרני גאולה ממטמוני מסתרים
עיניך אז יגמעו דברי הקץ המגולה
|
במהרה מזדנקים
אל עבר טרף חי
נוגפים בי
ואני
מתפוקקת.
|
כעת הנני מרוחקת
ממילותיי
הנצורות אי שם
על גב דפים חרוכי דמעות
|
הקושי למצוא
הוא בחיפוש
אחר דבר שאינו קיים אלא
חי
|
שוטים
גומעים כישופי ליל
בקלות כה רכה
|
שורות קטועות
מנתבות את
ההיגיון
שכולו
אולי
שקר
אך אוורירי
|
הזכרון המיר געגועים בשיכחה
תעתועי קולות בשקט
עירפול מראות במסך לבן
מדאיג איך שחלפת
כסערה
|
דמעותיי יכולות כעת
לנטוף
אל תוך הים
ולהרעיד בו את
הגלים
|
לחן ההתבטלות
מרעיד בתרועה
את אותן קרני אייל
|
לקח לי זמן לכתוב
את הסוף
דווקא את הסוף המוחלט
את ההוא שכבר שכחתי
מתי
|
איני מנסה להקסים או לכשף
באמת שגם לא רציתי
זו רק אני שלא מבינה עדיין
איך
איני לוקחת סיכונים
|
לפעמים נמאס לי
לחפש אותך
בין הרמזים
ממילא החידה הזו
לא שלי
|
|
|
גם הסלוגן הבא,
שלי.
-כותב הסלוגנים |
|
