|
אנחנו רוצים כבר לשמוע את קולך
ולראות את אורך
אתה אומר לי
אני אוהב אותך אחרת
אל תפחדי
תגעי
את יודעת איך.
|
מרבדים ארוגי
איזמרגדי קדם
ופסיפס טלאי
אשדות שלווים
אופפים עתה עורפי
עור גו עליון
|
בסוף היום
כשכפות רגליי רדומות
חרף הפצרתי בהן
ואישוני אינם דרוכים עוד
אחר עצם זז
אני דועכת איתך
|
ואני מסתכלת בך
עדיין מלמעלה
טובל בזכרונות שבורים
המיועדים לגניזה
|
בא
בא וקרא
את המילים היפות שלי
גם אני עברתי
את הגשר שלנו
|
עתה
משחשתי נפשי נחתכת
במסרקות של ברזל
ארתום גופי
אל פיסות נשמה
|
אני עצורה.
אולי המוזה שלי
ברחה איתך.
את השעות הכמהות להיכתב
אני קיפחתי.
|
אותן הגיות דוהרות אליי
אני רוצה בהן
אך הן כובלות אותי
בחבלי פשתן טמא
כמגע אצבעותיך
|
הנך יפה שלוותי
נגפת בי זיו מוצהר
בתום הלילה האפל
בו צורת הסהר
|
הן רק איתך
אני אני
אתה אתה
האור הגנוז
נגלה
מפעפע בין אישונינו
|
רק עוד קצת
עוד קצת כאב
נותר
בין געגוע לאהבה
בין אמת לאחד
|
מילותיך אינן שלי עוד
אולי גם לסרוגין
הרגשות
|
זהו חג החירות
השב לבקרני
בו יצאתי לשיעבוד
תמידי
|
ראה,
אף כי זכרתי חסד נעוריך
אהבת כלולותיך
לכתך אחרי לא הייתה במדבר
|
ואני חשה צורך בך
לחדור אל עינייך
לדבר עימן.
ולא נותר לי אלא
להשכיח.
|
אייחל כי תוכל להבין הגיוני ליבי
ולחוש קרני גאולה ממטמוני מסתרים
עיניך אז יגמעו דברי הקץ המגולה
|
במהרה מזדנקים
אל עבר טרף חי
נוגפים בי
ואני
מתפוקקת.
|
כעת הנני מרוחקת
ממילותיי
הנצורות אי שם
על גב דפים חרוכי דמעות
|
הקושי למצוא
הוא בחיפוש
אחר דבר שאינו קיים אלא
חי
|
שוטים
גומעים כישופי ליל
בקלות כה רכה
|
שורות קטועות
מנתבות את
ההיגיון
שכולו
אולי
שקר
אך אוורירי
|
הזכרון המיר געגועים בשיכחה
תעתועי קולות בשקט
עירפול מראות במסך לבן
מדאיג איך שחלפת
כסערה
|
דמעותיי יכולות כעת
לנטוף
אל תוך הים
ולהרעיד בו את
הגלים
|
לחן ההתבטלות
מרעיד בתרועה
את אותן קרני אייל
|
לקח לי זמן לכתוב
את הסוף
דווקא את הסוף המוחלט
את ההוא שכבר שכחתי
מתי
|
איני מנסה להקסים או לכשף
באמת שגם לא רציתי
זו רק אני שלא מבינה עדיין
איך
איני לוקחת סיכונים
|
לפעמים נמאס לי
לחפש אותך
בין הרמזים
ממילא החידה הזו
לא שלי
|
|
אם כשאני שוכב
עם חברה שלי,
אני שוכב עם
החבר של חברה
שלי, אז בעצם
אני מאונן?
גריזלי, תוהה
לגבי חיי המין
שלו ולא מודע
לעובדה שאולי
לחברה שלו יש גם
חבר אחר |
|