|
הדבר היחיד שהמקום הזה דורש זה להגיד.. אני רק
בתחילת דרכי, צועדת בחולות של דפים, עוברת מכשולי
עמודים וזקוקה לעט כמו מים.
עיניים עמוקות כמו הים האפל, מביטות אי שם למרחק,
בוחנות אתכם, שפתיים מדממות בחוזקה כמו נהר שרק פרץ
מלב האדמה,השיער זורם למורדות רגליי וגופי שעומד מול
חלוני ומביטה- בכם.
לפתע צילצל הטלפון.ניגשתי אליו בחוסר חשק מוחלט."הלו?",לא
נשמעה תשובה."הלו?" שוב שקט מפחיד.ניתקתי את השיחה וצמרמורת
עברה בגבי.
|
הכניסה למושב הייתה שקטה, כמו הנסיעה שלנו. נזכרתי בריצות שלנו
בחוף הים, על ההליכות הארוכות בשדרה, על האנשים שהכרנו בזכות
חיוכו המתוק.
|
התעוררתי בבית החולים, כאב חד תקף אותי בזרועי כאשר מחט חדה
נכנסה בי מעבירה לי נוזלים. ראשי הלם כמו תופים, ומחשבה אחת
עברה בראשי- איפה אדם. "אחות!", צעקתי.
|
הבטתי לשמיים,שהתכסו במעין מסך עשן כבד, לרגע היה נדמה כי זהו
סוף העולם. המבט שלי היה קפוא, אבל חום מוזר הציף אותי. לפתע
צצו מתוך האפור של השמיים ניצוצות אור, תקווה.
|
"מירב, בואי אליי". באת אליי למחרת, מחבקת ונצמדת. הרחקתי
אותך, פוחדת ללכת רחוק. "מה קרה?" נראית מופתעת. "איך את אוהבת
אותי?", הלם קל.
|
ואבא שלי שבאותו הזמן חזר הביתה והיה עייף מעבודתו (תאמינו לי
שהוא הסתיר את העבודה שלו), ראה בנו, בי ובחברי כמטרד מאוד
רציני והתחיל לצעוק עליי ולבעוט ברגלי כאילו אני חפץ דומם.
|
רצנו מעלה מעלה מחפשות מסתור, הזהרנו את כולם. ילדים רצו
לידינו אחוזי טירוף ופחד, המורים רצו לאזור נידח יותר, בטח
יותר בטחוני, שיפקירו אותנו כמו חיילים פצועים בשטח. "אני לא
רוצה למות!" צעקתי באוזניי סיגל.
|
רגליה כשלו מעט, הרעידות שעברו בה יחד עם ההתרגשות גרמו לה
לדמיין, לחייך, מבטה צד אחר אדונה, חיפשה בו נחמה, ישועה.
|
אני מרגישה איך רגליי מתרוממות אל כתפיו, גופי כמו עץ אלון
שנטוע עמוק באדמה, במזרון, מתנערת משארית החלומות, מתעטפת
ברכות שפתיו.
|
פניתי לכיוון "איגל איי" העיירה והאגדה. מקום יפה ללא ספק.
תושבים מרתקים וידידותיים. המסחר שם טוב יחסית למצב והכוונה
לבזיזות הבלתי פוסקות של סאם וחבורתו. חבורה מפוקפקת של רוכבים
שמעשיהם הגיעו לתוצאות הרס בלתי הפיכות.
|
על אותו בר, מתיישבים שני אנשים, שני זרים גמורים, ורק מבט אחד
מפנה אותם להתחלה. המבט שלו, מול שלה. זה מבט חודר, כואב, כזה
שלא מתפשר, טוהר השליטה בעיניו.
|
"אתה נהנה להסתכל עלי?", שואלת האישה בטון תקיף, הוא, מתמלא
באודם לחייו ושפתיו, גופו בוער מבושה. "קום!" ציוותה, הוא
התרומם בכבדות מעל המכונה,
|
כשהתבגרתי והייתי לנערה
הכול כבר השתנה
אין כבר חיבוק או מילה טובה
|
אי שבו כולנו חיים
בשלום ובנחת
בלי מלחמות
|
איך תבחר את פחדייך, חברייך ואויביך?
לא תבחר, תפחד ותתקרב
|
שני מסמרים, אחד מעלה
חלודת זכרונות
אלמותיות של שנים מופנמות
|
בנינו ארמון,
מוקף גדרות של פרחים,
|
כולנו בובות, על חוט
באיזה מופע מטורף
שמישהו יצר, כולנו
כן כולנו, אותו הדבר
|
זועקת, צועקת בוכה
תן לי ללכת ממך!
|
בחומך מוצאת מחסה
מפני קור אויביי
נשיקתך היא כמו רעם
|
יושבת בחדר כותבת לך
הכול יכול,היושב למעלה
כאן בכדור הארץ הכול חרא
|
פשוט דממה,קרה כקרח
הלב החם קפא על מקומו
נעצר,וקר כמו אגם קפוא
יותר בלי תחושות.
|
לא למדתי חופש מהו, בין החיים
למדתי רק סורגים וצירים.
מבטים קרים של שנאה ויגון
בין קירות לבנים של אנשים מתים
|
אתה מושיט את לשונך, זו החלקלקה
נוגע ונעלם ככה עם השעה
|
אתה מתקרב, בצורה בוטחת
ואני את רגליי לוקחת, בורחת
תתרחק! כמה שיותר
|
זנבך מצליף בי בעורמה, בחוזקה
ואני מתרוממת מעל פני האדמה
|
הוא נתן לי מדרגות
שרק אני יכולה לעלות
אנשים בלי פנים, שרק עוברים
לא נשארים.
|
מלאך שלי, שומר עליי
אוהב אותי כול כך,
תחזור אליי אציל שלי
יקר
|
כמיהה.
מילת גנאי לי אלייך
|
הכבדות של נפשי
לא שולטת בעצמה
יש לה רצון משלה
|
הציפייה עולה בי וגועשת,
כמו הר געש העומד, לפרוץ,
את סכר הזמן,
|
כלואה בבועה של זכוכית
שלא נשברת לעולם,
אוחזת בטיפת האהבה היחידה
שנותרה
|
היא רוצה אותך
נוגעת,פוגעת
צועקת,נאנחת
ובך פוגעת
שוברת,שורפת
הורסת
ובכול זאת היא שלך
|
מביטה בך ישן
הלב שלי רוצה בך
ישן שנת ישרים בעולם של חטאים
|
נאחזת בעוד עמוד של מים
נאחזת ומחליקה
שוב לאותה לתהום של חוסר
אהבה.
|
פוחדת ממבט חודר
של אותו בחור,גבר מסכן
מבט שחודר לתוכי, כמו
סכין חדה
וחותך אותי
שורף אותי
|
גשם, מטר דק עוטף אותי. יושבת בחוץ ונשטפת מזעם החטאים. תאוות
בשרים. הגיע תורי להיות לבד, לבהות בגשם שנשטף ברחובות, בריחות
של אחרי ולהנות ממתיקות הגעגועים on memory lane. צעדתי בשדרה,
כל ספסל שעברתי נחרט ע"י זכרון. בין אם זה ישיבה עליו ושיחה על
חתונה שלעולם
|
היו רגעים ששנאתי אותך, הדם היה מבעבע בתוכי, מבט ושיניים
חשופות נוטפות דם רצו להינעץ בך בכעס על הרעיון שתשלוט בי,
תגיד לי מה ללבוש, איך להתנהג ליד אנשים. אתה לא אלוהים. היו
רגעים שהייתי שרועה לידך, נתונה למגעך וכל כך רציתי אותך, הלב
היה דופק וההתרגשות
|
אותו שד אדום וכועס, שלך
אומר- "אל תשבר- לא לבכות!"
די!, אני רוצה
לראות אותך נשבר, לא נקבה
ולא בלגן
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
פעם היו
סלוגנים.
אבל גם היום יש
סלונים.
איך שום דבר לא
משתנה במדינה
הזו.
משיח בגופייה |
|
