|
אני לא מבינה אנשים שכותבים למגירה
הרי ברגע שאת כותבת את זה, ולא משנה כמה זה אישי, זה
הופך להיות כבר פחות שלך. המטען הרגשי שדחף אותך
לכתוב, שבער לך בידיים וקדח לך בראש ודחף אותך החוצה
מהמיטה בחמש בבוקר התפרק. ונשארו רק המילים על הדף,
שגם אם תבכי עוד פעם שתקראי אותן, הן כבר יותר
שייכות לדף מאשר אליך. ואולי אני פשוט אקסבציוניסטית
ואולי אני פשוט צריכה שידעו מי אני באמת, ואולי אני
כ"כ בתולית בנושא, שאני עדיין לא כותבת את הדברים
החשובים באמת, ואולי עדיף שאני פשוט אשתוק.
בכל פעם שאתה איכשהו בסביבה משהו בתוכי מתמלא בחוסר שקט, מתמלא
בצורך. צורך שאני לא יודעת לתת לו שם או מילים אבל הוא קיים כל
זמן שאתה שם וחולף כשאתה איננו
|
ואני חושבת על עצמי, שהרבצתי פעם למישהו שאהבתי רק כי הוא לא
הבין, כי לא יכולתי להכיל את העומס הרגשי הזה, כי המילים לא
הצליחו להביע, כי פחדתי שהוא ילך
|
אבל מישהו הגה כבר פעם את כל מילותנו, מישהו הרגיש פעם את כל
מה שהרגשנו, מישהו אהב פעם כמו שאהבנו אם זה לא היה כך, איך
היינו כ"כ מזדהים עם מילים כתובות, בוכים ממוסיקה או מתפעמים
מהשקט?
|
מה שאני לומדת זה לדלל, לא לדלל את הנפש בהרבה אלכוהול, אם כי
גם זו אופציה לא רעה בכלל, אלא לדלל את הקיום האנושי ולמצות
אותו לכלל תחושה.
|
פסעתי בטעות פסיעה אחת אסורה אל פתח חדר השינה, אל חדר השינה
שאין בו דלת שבאותו יום שאלתי אותה, איך הם עושים בו אהבה ושוב
לא קיבלתי תשובה.
|
כשהם תופסים אותי, ומצמידים אותי, אל הקיר ואל עצמם. הלב מתחיל
לפעום והכוס מתחיל לכאוב.
|
בתמונה, זוג יושב על כסא הנדנדה שבחצר. הוא שוכב כשראשו על
ברכיה, והיא מלטפת את שערו.
|
כדי להתייחס באמת אתה מכבה את שאר רעשי הרקע, החיצוניים
והפנימיים, מכבה את המחשבות המתרוצצות תמיד, מכבה את הטלפון,
מכבה את הטלויזיה, מכבה את האנטנות, מחבק מישהו אחר ובאמת
מקשיב.
|
|
|
אם אין אני לי
מי לי?
עכשיו תכניסו פה
איזה שינוי
מתחכם שיעשה את
המשפט ציני כי
לי אין כוח.
אודיסאוס |
|
