|
יום אחד קם סלע והחליט שאין שום סיבה שרק המגירה
תסבול אם עוד אנשים יכולים לסבול ביחד איתה ...
וכך הוא פתח לעצמו דף יוצר בבמה החדשה.
"אבל זה לא הגיוני", הוא מחה בכל תוקף.
"אין יותר הגיון", השיב לו בן קרנץ בשלווה.
"מה זאת אומרת, אין יותר הגיון? זה כבר עובר כל גבול!"
"אזל, נגמר, אין יותר וזהו", השיב בן, תוך שהוא מנסה לגרש בידו
ציפור קטנה וירוקה שריחפה מעל לראשו ושרה בלדות סקוטיות.
|
הבטתי בשמש המאדימה, הטובלת בדם בשעה שקרבה אל עבר האופק.
בגופי אחזה לפתע חלחלה. הן מדי יום היתה השמש שוקעת, ומעולם לא
חשבתי, מעולם לא העלתי על דעתי בשעה שהאדימה בקרבה לאופק, כי
פצועה היא וחבולה, בשעה שנעה אל מעבר לקצה הרקיע, לחבוש את
פצעיה ולרפא את תחלואיה
|
עד אור הבוקר רקדנו, שנינו, וקולות לחישותינו היו היחידים
שהפרו את הדממה. אכן, כל העולם היה עתה שלנו. אני והיא. ולא
יחסר לנו דבר. לא יחסרו לנו כל האחרים. ממילא לא אהבתי אותם.
|
בשלב הזה בוודאי אתם שואלים את עצמכם: מכונת כתיבה, וכי למה?
הוא (מי שזה לא יהיה, איך קוראים לו, דרך אגב?) לא שמע אף פעם
על מחשב? על מעבד תמלילים? באיזו תקופה הוא חי?
אז ככה: משה (שם בדוי) חי עכשיו ממש, וכל זה קרה אולי לפני
שבועיים בערך.
|
היא קיבלה אותו ארוז בתוך קופסה קטנה, מהודרת, קשורה בסרט
ורוד. היא פתחה את הקופסה והתאהבה בו כבר מן הרגע הראשון. הוא
היה כזה קטן וחמוד, עם פלומה רכה של פרווה. "מישק", היא קראה
לו, "מישק שלי. אוי, הוא כזה מתוק!".
|
הבטתי בה, ומיד ידעתי שהיא מלאך. לא הייתי צריך אפילו לשאול.
די היה במבט אחד בודד.
"מעולם לא פגשתי מלאך קודם לכן" אמרתי לה.
והיא רק הביטה בי וחייכה. ושתקה.
אני הבטתי בה, ושתקתי גם אני. שתיקה של מלאכים.
|
היא פסעה בין עצי היער הירוקים, מפזמת לעצמה שיר עליז. היתה זו
תקופת האביב, והיער היה כולו רוחש חיים. הכל היה צבעוני ופורח,
ופרפרים מרהיבים דילגו מפרח לפרח. אחד מהם נחת על ידה, והיא
התבוננה בו, מוקסמת מיופיו הססגוני, עד שפרח ועף לדרכו. היא
עקבה אחריו במעופו
|
היא בדקה את תוכנו של הפח במסירות, תוך שהיא מפזמת לעצמה איזה
שיר. משהו גרם לי להביט בה פעם נוספת. אולי הקול נשמע לי מוכר?
היא הרימה את פניה לרגע ויכולתי להבחין בהן בבירור. "אישה
זקנה? למה חשבתי שהיא אישה זקנה?"
|
הוא עמד. הוא לא רעד. אבל זה לא היה לו קל. עוד פסע לאחור,
להתרחק מן הקהל.
והוא חייך, אך בשפתיו היה כזה קימוט, שכנראה העיד על איזו
עצבנות.
והיא הביטה בו, ורק שתקה.
|
Woke up one morning,
saw everyone play,
a game I never learned,
a game I couldn't understand.
So I watched for a while,
tried to figure the trend.
But I stumbled and fall,
and I rose up again,
and I still didn't lea
|
Choose your monkey, oh princess,
the world is a jungle,
and you'll never doubt that,
its the ape that survives.
You know what you like,
and you like what you want,
and you feel what you need,
and you need only more.
|
|
|
טענה א': אלימות
נובעת מתיסכול
מיני.
טענה ב': אף אחד
לא כותב בבמה אם
הוא לא חושב
שיצא לו מזה
זיון.
מסקנה: כתיבה
בבמה היא צורה
בוטה של
אלימות.
קידום, לך
תזדיין |
|
