|
בוגה, בוגה בוגה!!
"קר לי. תסגרו בבקשה את הדלת."
- השפן
הקטן
את הביטוי הזה, שעל טעם וריח אין להתווכח, המציאו
אנשים עם טעם גרוע.
אתמול אמרתי לה פעם ראשונה שאני אוהב אותה.
זה היה אחרי שאכלנו ביחד גלידה בקניון, מאוחר יותר. יש אנשים
שאומרים את זה פעם ראשונה אחרי נשיקה, או אחרי זיון, או משהו
כזה. אבל לי זה היה נראה
|
נושא השיחה של הרחוב בשבועות האחרונים, העניין הלוהט של הקיץ,
השאלה על שפתיו ושפתיה של כל נער ונערה, איש ואישה. השאלה
הקוסמית, משאת נפשם של פילוסופים ברחבי הארץ - היא שאלה אחרת.
אני, קטונתי מכך. אני רק אני, קטן ומאושר עם המילקי שלי.
|
הם הביטו בו בתדהמה. "בחיי," הם אמרו, "איך ידעת?"
'אביב העורך-דין' חייך את החיוך הזחוח שלו, והשפיל מבט בגאווה
מוסתרת. "זה האינטואיציה שלי," הוא אמר, כמו תמיד.
"האינטואיציה הנשית שלי."
|
כשאני אמות, אני לא רוצה הלוויה רגילה ומדכאת כזאת. אני לא
רוצה שישימו אותי בטוקסידו ויאפרו אותי, אני לא רוצה פרחים
מסודרים מסביב. אני לא רוצה שישימו אותי בתוך ארון בתוך בור,
אני לא רוצה שיקראו תהילים או קדיש או מה שזה לא יהיה שקוראים
כשמישהו מת.
|
לפני בערך שבוע, רצחתי את כל המשפחה שלי, וגם את אתגר קרת.
ישבנו באיזה שולחן כזה במסעדה יוונית, עם רוח ומנגינה של נבלים
וצמח מטפס מסביב וענבים תלויים מעל. היינו
|
"ממ," מילמלתי בניטרליות. מה אני כבר יכול להגיד. "נו, אלון,
אז אולי תפסיק?" היא לא הפסיקה ללחוץ. הסתכלתי עליה. השנים לא
עושות לה טוב. אבל למי הן כן? "זה לא מוסיף לך לבריאות, אתה
יודע." אוי, תשתקי כבר.
|
הכוכב שלו היה מרגיע ומבין. ניר תמיד סיפר לו את הבעיות שהיו
לו, והכוכב הקשיב, הבין, חשב על זה, ולבסוף ענה לניר תמיד את
התשובה, שהייתה כל כך הגיונית ומתבקשת, שניר התפלא
|
אני שונא את ההורים שלי. אתם רוצים לדעת למה אני שונא את
ההורים שלי? כי הם אפסים. זה למה. אני שונא אותם כי הם פשוט
אפסים.
אני יודע שהם מתאמצים נורא. אני יודע שהם מזיעים ועובדים קשה.
נראה לכם שזה עושה את זה פחות גרוע? להיפך. זה הרבה יותר גרוע.
|
סך הכל מציצה, מה כבר ביקשתי? זה לא כאילו זה היה איזה משהו
מטורף. זה די באופנה בימינו, או ככה סיפרו לי. אני אישית, עד
אז, עוד לא זכיתי לחוויה. לא יודע למה. האמת, גם עכשיו, שנים
אחרי, זה לא נראה לי ממש משהו מיוחד
|
אני אוהבת לאכול לבד. אני אוהבת את איך שכשאני לבד אני יכולה
לקרוא עיתון בלי להרגיש רגשות אשם על שאני מתעלמת משכני
לשולחן. אני אוהבת שאני יכולה לאכול כמה שאני רוצה, מבלי לקבל
מבטים של רמיזה שאולי כדאי שאני ארגע. אני אוהבת את העובדה
שאני יכולה לקרוא רק את הע
|
יואב היה חבר שלי. אפילו הייתי אומרת שהוא חבר שלי לשעבר, אבל
לא יודעת. נראה לי שזה יותר מסובך מזה, אבל בעצם לכל אחת נדמה
שהבעיות שלה יותר מסובכות. המשפט שאני הכי זוכרת מיואבי זה מה
שהוא אמר לי על הגשם.
|
ובין ביסים של הדגנים ואנחות, אתה קורא על שרון קראוס בת
עשרים-ושלוש זכרונה-לברכה, שבדיוק תכננה טיול להודו עם החבר
שלה, ועל לירן אלמוג בן החמש זכרונו לברכה, שהיה כנראה בדרך
חזרה מהגן עם סבתא שלו. ואתה נאנח את אנחת חוסר האונים שהתרגלת
להיאנח כל בוקר. ואתה עו
|
איתן היה ילד דיי מוצלח, סה"כ. אולי לא הכי מוצלח, אבל די
מוצלח. הוא הצליח לא רע בלימודים, היו לו חברים, חברות. הבעיה
היחידה הייתה שאח שלו הקטן, נדב, היה יותר מוצלח. תמיד יותר
מוצלח.
|
היא אמרה לי, "תראה, החיים די יפים."
|
אני לא אחת שמתלהבת מאנשים שמתלהבים מעצמם, ולצורך העניין אני
גם לא מאמינה באהבה ממבט ראשון. אבל עדיין, אני יכולה לפעמים
לראות שיש באנשים משהו מיוחד. ככה למשל זה היה אצלו. זה לא
שהוא היה חתיך אלוהי, או משהו.
|
סיפור על גילי, ועל צחוק, ועל החיים, בכלל.
|
אני חושב, שאם היה לי מסר אחד שהייתי יכול להעביר לכל האנשים
בעולם, זה היה: לך תזדיין, עופר. זתומרת נגיד באה שדון, או
פייה טובה, או ביל גייטס, או ביל קלינטון, לא משנה, והיה אומר
לי: תשמע, ניצן, אז ככה. אתה
|
ניסיתי להתחיל לאט, לשמור על להבה קטנה, כמו שאומרים. אבל
כרגיל נסחפתי קדימה, בלעדיה. אני כבר גמרתי, ולמרות שהייתי שמח
שהצלחתי, הייתי איכשהו גם קצת עצוב שזה היה כל כך מהר, כי
ידעתי שהיא אפילו לא קרובה ללגמור. ופתאום זה עיצבן אותי.
|
אני לא זוכר אם היא הייתה שוודית או צרפתייה.
"לנדאו..."
רגע, רגע, עוד לא איבדתי אותה, עוד לא. איזה צבע שיער יש לה?
איזה צבע -
"לנדאו......."
מי זה? מה הוא רוצה? עזוב אותי בשקט. את הפרצוף שלה כמעט
|
שמירה ראשונה אחרי רגילה. תמיד השמירה שאני הכי שונא. מילא
שמירה באמצע הלילה, מילא הקור המרגיז הזה, מילא זה ששוב אני
סיגריה-לס. אבל השיעמום, אוי השיעמום.
|
חברה ממש טובה שלי מתה. אבל זה לא עצוב או משהו כזה. כאילו, זה
לא שזה לא עצוב כי לא אהבנו אותה, כי ברור שאהבנו אותה. אם לא
הייתי אוהב אותה היא לא הייתה חברה שלי. היא לקחה שלוק של פטל,
ופטל כידוע מסרטן, ואז
|
שבע שנים כבר הכרתי אותה. מאז ששנינו היינו בכיתה ד', כשהיא
עברה לפה מאמריקה. אני זוכר את היום הראשון שהיא באה לכיתה,
היא הייתה לבושה בשמלה סגולה והשיער שלה היה קלוע בשתי צמות.
היא החזיקה את הדובי שלה ביד אחת, למרות שכבר היינו
|
מכירים מישהו, מישהי בצופים? בעצמך בצופים?
אז זה בשבילך.
|
האח הקטן שלי נולד, ערבי. לא ברור לי למה. אני לא ערבי, ואף
אחד מההורים שלי לא ערבי. ההיפך, אם כבר. קוראים לנו וייסברגר,
ואבא שלי בא מארגנטינה בכלל.
ראינו את זה מהרגע הראשון. אמא שלי וכל המשפחה שלה
|
באותה שנה, לראש הממשלה היה את הרעיון הכי טוב שלו. במקום
לנסות להוריד את הריבית או להעלות את הריבית, שאף אחד לא יודע
מה זה אומר במילא. במקום שישלחו לפה שוב נציג מאמריקה, במקום
שוב לדבר
|
אני אוהב שבחורות משקיעות בתירוצים שהן נותנות לי, זה נותן לי
להרגיש כאילו אני לא לוזר מוחלט, בגלל שכשמישהי נותנת לי
תירוץ, סתם, אז רואים שלא אכפת לה ממני.
|
|
|
"...ואז החיילים
אונסים את הבנות
של הליצנים"
-סיכום "סיפורו
של ליצן", בלט
מאת פרוקופייב.
בחיי שזה מה
שקורה בבלט.
-העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב. |
|
