|
" ואין לחשוב על מידת המוזרות שיש באנשים מסוימים,
החיים לבדם כל חייהם ואוהבים את הבדידות, ובמיוחד
כשיורד גשם וקרום הלחם קשה." (סארמגו)
"...ואותך רק אותך מי ישא אל הרים? לארמון הזכוכית
מהיער.."(ויסוצקי)
ביום רביעי, מכל הימים כולם, ביום רביעי חולה מבין
פתאום, כמה הוא רחוק, פתאום רחוק כל כך מלהיות
בריא.
"זהו מעכשיו תיפול לבד,
תיתן לרוח (אל תפחד)
ותתרסק
תסביר לי למה אתה צוחק?
כי אני עף
תראי כמה אני חופשי עכשיו"
להתלבש, מבושה. איש אינו כאן. להתלבש מההרגל להתפשט.
לכתוב בעט אדום על פתק צהוב, "היום אני אכתוב".
|
"כבר שנה שאני הולך על אויר. שלושה סנטימטרים מעל הקרקע"
הרהרתי בעודי נושם את ריח הוורדים שבכל משך התקופה הזאת נישא
באויר. מרחוק יכלתי לראותה עומדת אל מול עץ הדעת שנחש ירקרק
כרוך סביב עורה העירום והיא מחייכת את חיוכה המקסים לכל עבר.
|
מבעד למסך העיוורון אדיי המים שעלו מן הקרקע והאדים שבקעו מפיו
ערפלו את האופק בפוגשם שמש לבנה של בוקר. קור עכביש בהק בשמש
כחוט משי דקיק .
|
שרון, הגרזן ואני שכבנו במיטה המוצעת צהוב. בינינו נקווה כתם
דם גדול. אני מנסה להיזכר למי הוא היה שייך לגרזן, לה או לי.
אחרי זה נמשכו להם חיים שלמים, ובסוף גם אותי קברו.
|
כשנורת הפלורסנט גססה בפעם השלישית הוא רכס את מכנסיו ויצא
בחזרה אל החדר. לצד המוסיקה ועשן הסיגריות, נראה אותו פאב רגיל
בברודווי.
|
ובמורדות הרחוב גולשי האספלט והרוח נערמים בערימה כתומה צהובה
שנערמת ומתפזרת חלופות עם כל משב רוח פתאומי
|
"כשאין מה להגיד אז שותקים, כשאין מה לראות אז עוצמים, כשאין
מה לצחוק אז בוכים, כשאין מה לזכור אז קוברים, וכשאין מה לאהוב
אז מתים."
|
אז הוא מת.
אבל לפני זה הם ישבו על דרגש העץ הצר שלהם.
שישה במיטה אחת זה ההסדר, אף אחד לא התלונן ואף אחד בכלל לא
התמקד בתלונות, הם התמקדו בלשרוד.
|
...איש גבוה מעיל שחור וזקן, יושב על ספסל לצד הכביש מדליק
סיגריה ומשלב את רגליו הארוכות. הרחובות ישנים הבהוב פנס רחוב
זוג מבניין במורד הרחוב עושה אהבה למרחקים. צרצרים בדשא של
הגינה הציבורית משתעשעים ברעיון ששומעים אותם וצועקים בקולי
קולות...
|
האוויר העיף את שיערה לכיוונים שלא הכירה ובכלל לא חשבה שרוח
יכולה להעיף כך שיער.
|
אימא אומרת שזה שאני מטפל כל כך יפה באחי התינוק זה מראה שנורא
התבגרתי.
אבל החלב עדיין היה על כל הרצפה ולכלך נורא.
|
ומרחוק אורות הבתים מתערפלים ומתחבאים מאחורי עשן. בבתים האח
בוער ופולט את שאריות הבעירה דרך הארובות השמיימה.
|
הוא היה אונס אותה מבוקר ועד ערב . כולם ידעו אבל לאף אחד לא
היה את האומץ לספר.
היא הייתה מגיעה לבית הספר נפוחה וכחולה כולם ידעו למה והשפילו
את ראשם לאדמה כמחפשים בה דרך מילוט מהמציאות הקשה ...
|
דעת המאבחן: המאובחן סובל מקשיים רבים בריכוז. מתקשה לזכור
פעולות פשוטות.
ולפי שאלון אופי נובע שהמאובחן סובל מבעיה נפשית קשה.
עצות לטיפול: ההפרעה הנפשית ממנה סובל המאובחן היא אינה ברת
טיפול פסיכולוגי. המאבחן ממליץ על תרופות להרגעה ולדיכוי יצרים
הרסניים.
|
כמו באותה תקופה שוב חוצות מפרשיות את הנמל. בלובנן הבוהק
מפלחות את מי הקריסטל הנוצצים ושוב שקט ורוח קלה מנשבת בשערו.
ימים ארוכים של גשם עברו על הנמל ועל כל קו החוף נראים עצי
סחף. כאוצרות שאיש אינו רוצה בהם נפלטים אל קו החול הצהבהב.
השמש החמימה מלטפת את פני
|
לשקע שבקיר מחובר חוט שחור, חוט המוליך את החשמל אל תוך רדיו
טייפ שמונח על שולחן העץ במסדרון. מהמטבח נשמעת חבטה וכלים
נופלים. המצלמה מתמקדת ברמקול העגול והשחור של הטייפ.
מהרחוב נשמע כביש רחוק. נורית אדומה נדלקת ליד הכתובית שמסמנת
רדיו.
|
הוא נולד וזה כבר הייתה פתיחה גרועה . אביו היה ראש ממשלת
אנגליה אמו הייתה מבקרת המדינה . אף אחד לא ידע על קיומו . הוא
נחשב טעות . אף אחד לא התעכב למצוא לו שם או כינוי . הוא חיי
בחדריי חדרים בתוך מגדל על חומת אבן ישנה . לפעמים היה יוצא
לקנות בשר או גבינה.
|
" התנועה בארץ זה מכה " חייך אליי בעצבנות נהג המונית . מפיו
עלה ריח של סיגריות זולות וקפה . עמדנו בפקק תנועה נוראי בדרך
מנתב"ג אל בייתי בצפון תל אביב .
" אתמול ירד גשם , אמרו שגם היום . איזה גשם ואיזה נעליים, לא
דובים ולא יער "
המשיך . הבטתי בו בעצבנות
|
שורה עשרים ושלוש כיסאות B ו C הקרובים למעבר , בדרך לפולין .
דוד הזמין וודקה לימון ומאיר מים , אבל שיהיו קרים .
אחרי שנים של הכירות הם יכלו להגיד בודאות מה השני חושב .
סרט בוידיאו ותודה שטסתם אל על.
|
השמש זרחה על שנת חמישים ושתיים כמו בפעם הראשונה ודרך תריס
המטבח גם לסלון ולספה הנפתחת עליה ישנתי. פקחתי את עיניי
והצצתי בשעון המטוטלת הישן שהעלה אבק אירופאי, השעה הייתה רבע
לשש בבוקר.
|
ואם יש משהו אחד שאי אפשר להגיד עליי זה שאני לא אוהב בשר, אני
אוהב בשר כמעט כמו שאני שונא את החיים.שמח בשביל אותם חיות
שבשרם עושה כעת את דרכו לקיבתי.
אולי בעצם יותר מבשר אני אוהב דם. אני אוהב את ההרגשה הזו של
גמיעת נוזל החיים האדום והמתוק הזה
|
אין הייתה זו הפעם הראשונה החודש שבה אנשי הכפר מקפחים את
חייהם ובתיהם לרגל ההתקפות החוזרות ונשנות של צבא האויב, אך
כידוע קצב גידול האוכלוסין והבנייה במגזר זה גדולים עד לאין
שיעור...
|
"נו אז מה אתה אומר?" שאלה כששיערה מתבדר ברוח הלחה שנשבה
מכיוון הים.
"מה אני אומר על מה?" ענה לה בשאלה כשהוא מביט אל הנוף הנשקף
ממעלה המצפה.
"על מה שהרגע אמרתי" אמרה וחייכה חיוך עצבני.
|
שלג כבד ירד והוא לראשונה הניח את כפות רגליו על אותה קרקע.
פעם קראו לו פטר אבל היום לאף אחד זה לא משנה , היום רק קוראים
לו 382759 . תלאי צהוב בלוי תפור לבד חולצתו המפוספסת .
|
אני אוהב אותה ככה, ככה כשהוא יורד מהשמיים. אוהב אותה בלי
מסיכות.
קשה לי לקבוע כמה זמן אני שוכב כאן, אני מוכן להסתפק ב"הרבה"
כתיאור משך הזמן שגם אוכל לא בא לפי.
השיכרות הזאת מתחילה להראות כשיגרה מאיימת, הן על חיי החברה
הדלים שאני מנהל מאז, והן על הכבד ש
|
"עכשיו מה עושים ?! " צרחה אליו. הוא רק חשב כמה לא אופיינית
פנייתה. אבל הוא באמת כבר ראה מצבים גרועים יותר. בתנועה
עצבנית פתח את העניבה טיפה. וחשב איך שבעבר עוד היה אכפת לה
מראהו ואם הוא מרושל. והיא בשלה, בשלה וחטובה, עומדת על רצפת
הקרמיקה, ערומה ואדומה
|
רק שיבולים, רק שיבולים ואולי קצת שיערות בצבע תואם נעו ברוח.
מזה שעה שהיא לא זזה כך. הוא מזמן הלך וגם הדם החל להתייבש
באוויר הקיץ החם.
|
רוח פרצים קרה פיזרה את עשן הסיגריה, שהייתה מונחת במאפרה
הירוקה שקיבל לפני שנה. כוס מים שקופה עמדה על השיש הלבן .
השעה הייתה כמעט אחת והרוח הקרה העבירה בעורם צמרמורת .
|
"כשחותכים לך את הראש יש לך שלוש שניות להסתכל על הגוף שלך "
אמר ואביו הסתכל עליו במבט משונה כמו שרק צרפתים יכולים.
"באמת" התעקש ז'אק כשהמשיך לאסוף את שאריות העלומה שהתפזרה לו
. אביו שתק הוא היה מאותם אנשים שלא היו אומרים "לא" סתם,אם
היה בו צל ולו הקטן ביות
|
אז אכתוב אותך שתהיי
על מהדף במילים בקלות
|
רחוק ומלוכלך, בצבע סגול
השמש שוקעת רק לך, רק לך
|
מה יש בינינו?
תשאלי, שאספר
|
להפנות לה משפטים מסוג
ולמעט חיבה
|
עכשיו את כמעט מזכירה
אותי, שהייתי כמוך
יפה אמיתית ושבירה
עם מבט רציני ונבוך
|
טובתי טובתך ההבדל אט נמחה
קחי את ממני כל מה שצריכה
|
מותח כאן חוט
שגם את תיפלי
קצת בגללי
|
היום אני אכתוב
לפחות ככה הבטחתי,
גם הבטחתי לחשוב
|
לכתוב לך שיר,
כל כך בקלות,
בסגנון כה עשיר
עם קצת התחמקות
|
מרגישים שהחורף בא
נדמה שכבר סתיו
למרות שעוד חם במיטה
בואי אליי ונשכב
|
את המרוץ הזה אתה לא תגמור
אבל היה תענוג לנסות.
|
רק פנים להסגיר מי יבין
שורה שכתובה בחופזה
ברחוב שעובר, מימין
בחיר ליבך, אהבה נלוזה
|
לשחק ברואה
להמשיך להיות לא נראה
בצד הרדוד בבריכה
לבקש שוב סליחה
|
את לא מבינה כמה זה קשה לו, למשקוף
לעמוד כל כך זקוף ומוצק,
כשאת נשענת כך ביופייך הסהרורי והממוסס.
|
ואני בבוץ, את לא תראי אותי יותר אמיתי מזה
את לא
|
הכרית והלילה עשו לה קמטים
|
אני מעביר לך אצבע מתחת לבגדים ומריח אדמה
|
כמעט כל שבוע, כמעט כל שעה
חולפת לרגע בליבי מחשבה
אפרורי השתקפות, ובלתי נראה
זיכרונך מליבם של כולם ימחה
ואינך מיוחד אף לא במעט
לא חלפה בראשך מחשבה אחת
ייחודית חשובה מלאה תובנות
לא כתבת דבר שיכול לשנות
|
אני יודע שזה ישמע לא סביר,
ואולי מטורף.
|
הבוקר לבשתי רוח,
חרש יצאתי לצלצל לך בכל הפעמונים
ולהרטיט את ליבך אלפי מונים
|
לא תגידי דבר,
את ספה
יש בך
נוחות ביתית יחד עם קשיון מנוכר ורך.
|
כשדיברנו אמרת שאת לא מאושרת ושיש לך הרבה ללכת כדי לראות
שמיים.
|
אני מחפש בזיכרון שלי נקודות ציון שיוציאו אותך לחיים משל
עצמך,
שתוכלי לצאת מהנייר ומהראש שלי אולי גם לשם שינו להתלבש
|
להשכיב את המוסר,
ואז לישון,
בעיניים עצמות הכול מותר,
גם נגיעות קלות של הלשון
|
הכוח שדרוש עד שתרצי
עד יתבהרו פנייך,
קו אופקי,
חיוך.
|
רציתי רק ללחוש לך לפני שתתעורר
אתה ישן ואז יש אומץ להגיד ולא לפחוד
|
משהו לא בסדר במנורה,
מן זמזום כזה,
המיטה שלי פתאום כל כך גבוהה,
והמקרר נראה רזה.
|
פתיה יקרה, למילותיי נפלת.
תחבולותיי מעט,
הרעידו
עשו אותך שברירית,
והרקידו
את פעימות לבך לשנייה ועשירית.
|
ולזכור אין לי חשק
גם לגעת אין עוד
רק צללית ארוכה על הקיר
שלפני, השבוע הלכת לאורכו
בשמלת זכוכיות צבעונית
|
אז מתי נחזור להיות שנינו
שרוח הבוקר שוב תכה בפנינו
לבי בי ימצא מנוחה
מתי שוב אהיה איתך
|
הלוואי וקר לה, הגזע שלה אפור, ומתחת לענף השמאלי יש טיפה
גדולה של שרף כתום וקשה.
|
לא, לא חנקתי אותה באישון לילה ועטפתיה בשק שחור ולא עלה שחר
כשגופתה נחה במצולות נחל קישון נאכלת אט אט במרק של חומצות
ומתכות כבדות.
היא לא ירדה מהארץ ועקבותיה אבדו בינות ג'ונגלים ומדבריות. לא.
|
אני ממשיך מכאן והלאה, מסתובב חזרה, שוכח שמבטי מלווה את
חמוקיה זה זמן רב מכדי להישאר מבט תמים והנה הופך להיות מבט
מזומה ורוגש כולו, רעד מהיר בעיניים מתחמקות ממפגש, מבוכה
שנשפכת אחד לשני במבט לתוך אישון רוטט ומתרחב.
|
מהרגע שנפגשנו לא נפרדנו , אפילו לא לשניה . נפגשנו ברחוב דיי
במקרה .
אהבתי אליה לא יכלה להימדד במילים . היה אפשר לומר שדיי נדבקתי
אליה בהתחלה אך לאחר זמן מסוים היינו דבוקים זה לזו טוב טוב .
|
אבל מאיפה שאני יושב כמעט שאי אפשר לראות אותך, הידיים מכסות
אותך עכשיו ורק לשנייה היה נדמה לי שראיתי איזה שן לבנה מחיוך
לא לי.
|
ואם לגשת לעניין ,
לגשת אלייך זה לא פשוט כלל.
|
צילום צבעוני, נסרק בשחור לבן.
|
שד מתחנן לרחמים מ"הבוס"...
רישום עט
|
אל הארכיון האישי (28 יצירות מאורכבות)
|
|
גלי גלי
מדוע אמרת שהכל
זה כה נכון
מדוע אמרת?!
הדס עמיר, מדברת
עם אחיה. |
|
