|
סבסטיאן הארלי נולדה ב-1986, לא רחוק מת"א.
בילדותה עסקה בעיקר בטיפוס על עצים וקריאת מילונים,
לעיתים בעת ובעונה אחת.
הישגה המוערך ביותר הוא פיתוח שיטה לחיזוי העתיד
באמצעות פתיחה אקראית של כתבי וויליאם ס. בורוז.
בעתיד מתכננת סבסטיאן הארלי להשתלט על העולם באמצעות
נצנצים.
Mangle my mind, love me sublime, do it in style
Now we all know, oh yeah!
מגיפה מצמצה בעיניה. משהו משונה החל להתרחש. אותיות המשפט
שעמדה לקרוא החלו מרצדות כשלטי ניאון בחג המולד. לאחר מכן
החליפו מקומות, ללא כל היגיון או צורה. הן בהחלט לא ניסו ליצור
מילים אחרות, או סדר כלשהו.
|
"רייצ'ל, אני רוצה שתקראי משהו", הוא אומר ופותח קובץ טקסט
בוהק. השעה ארבע לפנות בוקר, ואני עייפה וקפואה בחדרו ההפוך,
תקרה-רצפה. אני עומדת לסרב, אך פניו בוערים לעומתי בלהט, ואיני
יכולה להתנגד.
|
השמיים התקדרו מעל בית הקברות, וזעקת שבר גאתה כסערה ועלתה כמו
מבטן האדמה אל השמיים. אישה נאה בשנות הארבעים לחייה נפלה על
ברכיה, מתבוססת בשלוליות הקטנטנות, המקניטות. זרזיפי גשם החלו
נוחתים בריקוד חולמני על גבי המצבות.
|
In the arms of passing time
Nestled like a child
When all days sink into the earth
This daughter will be a bride
|
"Wake up",
Said the conscience
To the mystified mind,
"Before all hope
Fails".
|
הביטי בי
בעינייך האינסופיות,
בוערות ואינן כלות
סנה אבי ואביך ואמך
המאבדת שפיותה אט-אט
|
שלא להיסחף,
שלא לאבד צלם אנוש,
שלא לכחד בפני גלותי
|
ייטע עצמו
אל מול קיצו
ברעדה מובנת,
פיכח מיין התקווה
|
מבלי שהונחו
עיניים בעיניים,
מבלי שנגעו
אצבעות בעור חרוך,
כמו מתוך
חרכי ירי
הגיעה אליי
הבשורה.
|
חיי נצח.
דבר מה
שאוכל לנכסו
לעצמי.
תהילה.
|
ימים חלפו ללא מנוח,
ומים זרמו עד אינסוף.
עיניים ראו והספיקו לשכוח,
וחיי נסחפו אלי חוף.
|
לעולם לא תהיה זו אני;
לעולם לא אזכה בהוקרה הנכספת,
לעולם לא אדע אהבת אם,
או געגועי בת.
|
הארמון קמל כוורד
בין אצבעותיי,
את אגרופי קפצתי
שלא תסלק הרוח
את שאריתו מידי.
|
אהובתי חרדה
לגורלו של משורר מת.
|
'אל דאגה',
לוחשת אם
לבתה
שמעדה
על אבני השפה
|
ניחוח חרוך
בושם היותי
את חיי עוטף
מבראשית,
מאסתי עתה
גם בלהבות
וברצוני לנוח.
|
שחר ניצת
ועיניי בוערות
וקולה מפלס דרכו
במסך ערפילי התעוררותי
|
ביקשתי לי בן-ברית
להוביל בידי,
פסע בעתו,
בעד שערי הגהינום
אל להבות הנצח
|
שתיים הן,
בובות חן,
נזר לראשן.
היא ואני
מראה אפלה
|
את מתעוררת בוקר אחד ומגלה שאינך זוכרת את ילדותך.
רק בדלי זיכרון, רסיסים שמקורם באלבומי תמונות - וגם אלבומי
תמונות הולכים ונעלמים מן העולם.
|
כבר הנחתי בפניך את המאכלת בעבר, ופקדתי עליך לקחתה אם ברצונך
להרגני. ידעתי גם אז כי נשמתך אינה שייכת עוד לבני החושך, וכי
ידי קצרה מהושיעך והשיבך אל מקומך היאה, בינות לצללים.
|
ואם יכולה הייתה נפשי ליצור כליון מופלא שכזה, שלמות שכזו,
בוודאי אוכל להרגה במו ידיי... האם זאת עשיתי? האם רצחתי את
אהובתי? נראה שכך, ומשום מה לא נתייראתי מעצמי, ולולאת תלייה
לא הונחה עוד על צווארי.
|
ואותן מילים שהיו לי נאמנות כל חיי, יבשו בי כעת. הלמות ליבי
מאיימות לפרוץ את הסכר ולהודות בכל רעל שאי פעם צרכתי, בכל
שנאת חינם שאי פעם התמסרתי לה, בכל אהובה בוגדנית שקיללתי
בעוצמה בלתי נדלית על כאב שלא גרמה היא, כאב מפלח שמקורו בנבכי
נפשי.
|
בידיי הקטנות אני רוקחת להג ילדות וחלומות נעורים לקדירת משלים
נמוגה, מציירת ומספרת ובאפס מודעות מניחה את אבני שביל חיי,
אבן ורגל רודפות זו את זו במחול נצחי מיוסר.
|
מילה אחת.
בחרתי בה והיא בחרה בי, אני מגדירה אותה והיא אותי.
אינני מתיימרת להיות יותר, אך לא אסכים להיחשב כפחות.
|
ומחלוני ניבטים נרות... להבות מרצדות כעיניהם של פעוטות,
בורקות בסקרנות.
|
נעקרתי כהר בידיו של מהפכן; חוללתי כמקדש שקירותיו כוסו שקרים;
הושלכתי כעדות מטרידה לקיומו של דבר מה נורא, זוועה עטופה עשן
סמיך העושה דרכו אל לבם של הנושמים אותו ועושה בם שמות.
|
הנני. אני מביטה בעצמי במראה, ולראשונה מסוגלת לזהות את קווי
המתאר של גופי ולהכריז כי אינני עוד מחזה נורא של חיוורון
ופצעים פתוחים. על גשר עזוב בשעת לילה מאוחרת, מוקפת בידידי
אמת יהירים ומופקרים, אני חשה שיש בי יופי.
|
אמרי לי שוב את המילים שאת יודעת כי אני משתוקקת לשמוע, חזרי
שנית ושלישית על אותם הדברים הפלאיים שאת משחררת מתוך מחשבתך,
מעמקי נפשך, או כלאחר יד מתודעה שטחית של התעוררות כפויה.
|
בעיני הכוכבים הבהירות הטבועות בפניה ראיתי עולם מתנפץ אל
קירות להבה עצומים, ורותם את הכאוס ללמדו כיצד מוצאים ענף עליו
ציפור כסופה ביער מלא עצים חשוכים וחסרי ייחוד.
|
לשוב את הצללים, להתאבך כעשן מעל אצבעות עדינות למראה אך בלתי
שבירות למעשה; להתכסות באבק, ללטף עבר זוהר ובלתי ייאמן, אפוף
טירוף וגאווה.
|
ערפילים נערמו כעלים והיו למסך מול עינייך; רוחך, שנשברה פעמים
רבות, ניצחה את החומר ממנו עשויים חלומותייך - והיית את לחלום.
|
|
|
"יש לי הצעה
לערב רומנטי
ממי"
"כן פשוש"
"בא לך ללכת
לצוד לוטרות??" |
|
