|
זהו אוסף הגיגייה המופרעים של סבתא ג'ניה החביבה-
נערה באמצע גיל ההתבגרות שיותר מזכירה סבתא זקנה
באופייה וברוחה. נולדה ב1989 אך מתנהגת יותר כמו
1920-שמרנית בדעותיה כל עוד היא לא שיכורה, מתלוננת
ללא הרף, מזכירה בכל הזדמנות שפעם היה יותר טוב
והדורות הקודמים היו מחונכים בניגוד לפושטקים של
היום ומתעקשת, כאילו מעולם לא הוגדר הטעם הטוב, לשלב
בין ירוק סגול וכתום.
ידידיי, הרשו לי לספר לכם סיפור. היו היתה ילדה קטנה ונחמדה
שבמקרה היא אני, שכל שאיפותיה בחיים הסתכמו בלרוץ בשדות בבגדי
"בואו נרוץ באחו" - הרי אלו מפות שולחן לבנות עם תחרה שמתעקשות
להיות אופנתיות בימינו - ולקטוף חרציות בעודה מדלגת על עבר
האופק.
|
הייתי רק תחנת דרך בשבילך
והרכבת עברה הלאה למקומות חדשים, למסלולים אחרים, לנוסעים
אחרים.
איך זה שלמרות שאני יודעת את כל זה, אני לא רוצה לעזוב
|
בשביל הרגע הזה, אותו רגע, שלו אני מחכה כל חיי,
הרגע שבו אני אעלה להראות לכולם מה אני שווה .
בשביל מה?
בשביל לעלות לבמה שניצבת מול 2000 אנשים שרק מחכים שאני אפול?
|
יום אחד, אני אשב בחדר עם מישהו, והוא ישאל אותי שאלות על עצמי
ובאמת יתעניין. בהתחלה אני אשאל בפליאה, "אני? מה כבר יש לדעת
עליי?" אבל אחרי כמה זמן, כשאני אראה שזה בטוח ואפשר לרדת
מהפוזה, אני אגיד שאני לא חושבת עליי הרבה...
|
אתם רואים באיזו הגדרה קיצונית השתמשתי? באיזו קלות קבעתי?
הנושא, כמובן, יותר עמוק מקביעה החלטית זו, אך לשם הרושם הטוב
אני אשתמש בהחלטיות וארמוס את כבודי בשביל להבהיר נקודה
דבילית.
|
|
|
תמיד כשאני בא
לכתוב סלוגן,
האינטרנט מתנתק
לי. זה ממש מעצ |
|
