|
הנה הוא ילד, לך אמור לו
מה אתה מרגיש
איך אתה רוצה שזה לא יהיה
ואל תתן לו לדבר,
|
כבר הרבה זמן לא כתבתי.
המילים לא באות,
נתקעות על קצה העט
|
היא עמדה על החוף, והים נשקף בעיניה
דמעותיה מתגלגלות, מרטיבות את פניה
|
כמו הרוח שבחוץ שם משתוללת,
הלב שלי פועם.
כמו הגשם שבחוץ דופק,
הדמעות זולגות בלי הרף.
|
האם לקחת רגע להקשיב לציפורים?
האם לקחת רגע להריח את הגשם הראשון?
האם לקחת רגע לראות את השקיעה?
|
אל תיגע בי עכשיו, הכאב הזה כבד עלי
לא רוצה אף אחד לידי, רק שקט שיעטוף אותי
לא רוצה שתנחם אותי, אני רוצה להרגיש
|
ואני תוהה אם גידלתי אותך
מספיק באהבה
אחרת איך זה, שנהרגת מכזאת שנאה
|
כשהיה לי הכל, נתתי לזה לחמוק
רציתי להאמין, שעוד תהיה הזדמנות
איך הייתי עיוורת כל כך?
רוצה להיות שם, ולא כאן, לבד.
|
אני רוצה ולא מסוגלת
כל כך רוצה שזה כואב לוותר
אבל מרגישה שאני חייבת
כי אי אפשר, אי אפשר לתקן
|
ידיי רועדות על כיסא העץ הישן,
שאהבת כל כך, שעליו נדנדת
ילדינו, נכדינו
|
צלילים שעולים מתוך החשיכה
ופנים שניבטות מתוך האפילה
|
אם קירות הלב יכלו לדבר במקומי,
להקיא הכל החוצה
אולי זה לא היה כואב כל כך
|
קץ חשוון הבקרים מה עתה אפורים
עגומים, רוטטים שבעתיים קודרים
ערפילים כצעיף על ראשי ההרים
|
הסתכלתי בשחר העולה.
השמים טהורים כל כך, עד שזה כואב להביט,
וחשבתי,
|
תחלום ילד תחלום, כי זו הדרך לגדול
אין חלום טיפשי, ואין חלום לא מציאותי
אם תאמין בעצמך, אין דבר שיעמוד בפניך
|
אחי,
לא חשבתי, שיבוא יום והמילה הזו תסב לי כאב.
כבר הרבה זמן, שהמילים חונקות אותי. כשהגעגוע מתפשט ואין לי
דרך להשתיק אותו, כשאני בוכה בגללך, עליך.
|
|
|
אין יחס ראוי
לבוחנת וזה כבר
נרשם לכם בתיק
האישי וזה ילך
אתכם עד לצבא,
ואחר כך לכל
מקום עבודה
שתנסו להתקבל
אליו.
אני אהרוס לכם
את החיים, אתם
תראו. כתם גדול
ובלתי מחיק
ילווה אתכם גם
באוניברסיטה,
ברבנות, בברית
ובבר מצווה.
הבוחנת בוחנת
גבולות |
|
