|
הנה הוא ילד, לך אמור לו
מה אתה מרגיש
איך אתה רוצה שזה לא יהיה
ואל תתן לו לדבר,
|
כבר הרבה זמן לא כתבתי.
המילים לא באות,
נתקעות על קצה העט
|
היא עמדה על החוף, והים נשקף בעיניה
דמעותיה מתגלגלות, מרטיבות את פניה
|
כמו הרוח שבחוץ שם משתוללת,
הלב שלי פועם.
כמו הגשם שבחוץ דופק,
הדמעות זולגות בלי הרף.
|
האם לקחת רגע להקשיב לציפורים?
האם לקחת רגע להריח את הגשם הראשון?
האם לקחת רגע לראות את השקיעה?
|
אל תיגע בי עכשיו, הכאב הזה כבד עלי
לא רוצה אף אחד לידי, רק שקט שיעטוף אותי
לא רוצה שתנחם אותי, אני רוצה להרגיש
|
ואני תוהה אם גידלתי אותך
מספיק באהבה
אחרת איך זה, שנהרגת מכזאת שנאה
|
כשהיה לי הכל, נתתי לזה לחמוק
רציתי להאמין, שעוד תהיה הזדמנות
איך הייתי עיוורת כל כך?
רוצה להיות שם, ולא כאן, לבד.
|
אני רוצה ולא מסוגלת
כל כך רוצה שזה כואב לוותר
אבל מרגישה שאני חייבת
כי אי אפשר, אי אפשר לתקן
|
ידיי רועדות על כיסא העץ הישן,
שאהבת כל כך, שעליו נדנדת
ילדינו, נכדינו
|
צלילים שעולים מתוך החשיכה
ופנים שניבטות מתוך האפילה
|
אם קירות הלב יכלו לדבר במקומי,
להקיא הכל החוצה
אולי זה לא היה כואב כל כך
|
קץ חשוון הבקרים מה עתה אפורים
עגומים, רוטטים שבעתיים קודרים
ערפילים כצעיף על ראשי ההרים
|
הסתכלתי בשחר העולה.
השמים טהורים כל כך, עד שזה כואב להביט,
וחשבתי,
|
תחלום ילד תחלום, כי זו הדרך לגדול
אין חלום טיפשי, ואין חלום לא מציאותי
אם תאמין בעצמך, אין דבר שיעמוד בפניך
|
אחי,
לא חשבתי, שיבוא יום והמילה הזו תסב לי כאב.
כבר הרבה זמן, שהמילים חונקות אותי. כשהגעגוע מתפשט ואין לי
דרך להשתיק אותו, כשאני בוכה בגללך, עליך.
|
|
|
החתול הרג את
הסקרנות.
אודיסאוס-דובר
חתולי הבמה. |
|
