|
סרינה אוהבת לאכול לשחק במחשב.בשבילה החיים יכולים
להיות מדכאים.היא שמחה סוף-סוף לרשום משהו.סרינה
עובדת ביום-יום וכשהיא גולשת פה היא יוצרת.חלומה
הגדול הוא להיות סופרת.מקווה שתהנו מהיצירות שלי.
מירי חייכה חיוך מריר. "גדי, גדי, גדי, הגיבור של הספר איה
פלוטו, למה את חושבת שאני קוראת את איה פלוטו?" רונית הרימה
מבט מאוכזב אל גיל ואז אמרה: "זה לא יילך, גיל, היא ממילא לא
תבין."
|
עכשיו הוא הרגיש מבולבל. "בחיי כמה שהיא משונה", חשב ואז אמר
לה: "בדרך כלל בחורות בשעה כזו אמורות לבלות, להנות מהחיים,
ולא להסתובב בצדי דרכים". הבחורה הביטה בו לפני שאמרה "אז אני
לא כמו כולם טוב לך? אז אני מורדת". זה מצא חן בעיניו מורדת.
|
"על מה את חושבת". "סתם,עזבי זה לא חשוב, את תצחקי עליי". "לא
נכון אני לא אצחק עלייך." "אני חושבת... אני חושבת... שהשמיים
גדולים כל-כך והים גם הוא גדול ואין לו סוף, ו... ו... מירי,
היית פעם במקום הזה שקוראים לו חוץ לארץ?"
|
סערה כים נפשי.
רוצה כל-כך להרגיש חופשי.
בין מסדרונות תהום וים.
כל-כך רם, כל-כך רם.
|
בדמדומי הנץ החמה.
מן הכפר הקטן בשביל המתפתל
יורד לו איש וזקנו לבן
והדרת פניו חמלה רוגשת.
|
שוב צוללת במסדרונות התהום העמוקה. בורחת מהקולות שעוד רודפים
אחריי. חוזרת בזמן שנים רבות אחורה, שלוש-עשרה, שתים-עשרה שנים
אחורה. אני ילדה בת שש-שבע, צייתנית וחביבה. היום הוא היום
הראשון שלי בקייטנה, אני מתרגשת: עוד מעט יבוא האוטובוס, אני
יודעת.
|
הוא הלך ברחובות רמלה. הרוח שרקה במין קצב מסחרר. הגשם היכה
בעוז על פניו. החיים שלו לא היו משהו. רק עכשיו הוא הבין למה
היא היתה כזו ומה היא מסתירה ממנו. לא התכוונתי ללכת לגדי. רק
במקרה עברתי בסביבה, היא אמרה.
|
"רינה",לחש את שמה.הוא שמע מהאיש שגדי הוא בן-דודה ושסיגל היא
זו שהתקשרה אליו ואמרה לו שיבוא לראות אותם ואיך היא מכרה אותו
כמו שק תפוחי-אדמה.
|
רמלה. זה הכה בו פתאום. שם ראה את רינה.
"אני סתם חשבתי שלא שמעת על גדי", שמע את קולה.
|
הוא ניסה לקום והרגיש שלא יכל. הוא הסתכל במראה וגילה שידיו
היו קשורות ופיו חסום. הוא נזכר איך חיכה לה שתבוא לדירה, איך
כשבאה היא היתה נחמדה מאוד, ואיך פתאום שיחררה מין חומר מוזר
בחדר, ואיך התעלף. יותר מזה הוא לא זכר. צעדים נשמעו במסדרון.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
