|
הגעתי לכאן בדיוק בערב כריסטמס. בעיר הזו אפילו החגים הקדושים
והשמחים ביותר לובשים את אפודות הרשע. אנשים ברחוב לא לבשו את
פני החג. שיכורים הלכו בין מועדוני החשפנות באור היום הצורב,
וכשהחושך ירד המיסטיקנים מילאו את העיר. מציעים עצמם כפיתרון
לכל סימני השאלה
|
ללכת אל ההרים הרחוקים אל נווה האופק - שם תשכון האמת שלו. שם
תשכון תשובתו, אהובתו.
שם יוכל למלא גפו בפיסות על עברו על זהותו, אל עתידו.
נער לא נער, נסיך בממלכה חרבה.
|
הוא היה מכניס את נשמותיהן לתוך צנצנות שקופות.
מנשק את שפתותיהן המלאות,קורע את שמלותיהן הלבנות.
מסיר מראשן את זרות הפרחים,
דוקר באצבעותיהן את מחט החטאים.
|
Scarlet eyes shine once again
In depths of oceans
Underneath your skin
Deeper then your blood
Thicker then your existence
|
אמונתי איה את?
אולי נקברת עם ילדה יפה בדרכה האחרונה
אולי חדרת עמוק אל תוך האדמה עם דמעתה של אמא שכולה
עיניי רואות- עיניי נעצמות
ילד ועוד ילד- שווה מליון
מיליון רואים-מיליון יודעים- מיליון שותקים
|
כאשר אתה שם,
באור מעומעם.
הכול ניראה כל כך טוב.
פנייך ריקות מפגם,
ושפתיך מתוקות כדבש.
|
הברק המכה בעיינך,
הדבש העמוק,
נוגה של גומותיך,
חג סביב לחייך הנפוחות.
|
רק אתה תדע מה היא,
זו שלקחה אדם מוכר.
זו שעיצבה פסלים,
זו שחצבה עורקים.
|
החייל שלי עוטר מדים,
החייל שלי לא בוכה על מכתבים.
לא נותן לדיו להימרח,
ולימים לזלוג.
|
יש נדקר,
ויש דוקר,
ויש מחט ומסמר.
|
דמך דם יין עריץ -
חמוץ ותפל.
אותנטיות שנשחקה.
כמו מלח בין רוח.
בין אצבעותיי השמנמנות
|
ורק בדמעות,
הנופלות ברכות על כתפייך.
אדע נחמה,
בבשלותי הנשית.
|
כאילו לא נפגש בשרי עם בשרך!
בחיבוק עוטף דם ועצם.
כאילו ליבי לא פעם עבורך!
ופועם בידך גם כעת.
|
את יודעת יום אחד,
עוד הכול היה שונה.
ומרבד נשותיך,
האפיל,
על שברון רכושי,
על אכזיב נעורי.
את יודעת?
האינך במקומי?!
|
ואני - אני.
קטנה וטועה-
ותוהה.
|
זה כמעט כמו להרגיש אותך,
חומק בין אצבעות,
מרחף בין הצלילים.
הרוח הנוטפת מפי.
|
והחושך מלטף את פניהם,
והרוח מעלה את ניחוח הכפר.
וקראתי את השיר.
ואבי קרא גם הוא.
|
תודה לך שוב,
על מטבעות החלב.
על סדיני הבשר.
על צלקות האש.
על חמלת האובדן.
|
או אהובי ,
כמה אכתוב לך בסתר?
עד שפתקי,
בין כותלי נשימותיך,
יתפזרו על מיטתך.
על היותנו.
מהותנו כולה.
|
הכול מטושטש...
נקודות נקודות
צבעוניות
עגולות
קטנות
|
עיני נחש.
עיני דוב.
עיני ענבר בוכיות,
חבולות כנווד.
חטופות כחרוז.
|
תנודת רוח טרום קיצית,
מהדהדת על חוטי מחשבה דקיקים.
נישאים עמוק אל תוך מיתרי רגש.
|
גרגרי החול כבר אינם מלטשים פנים חבולות כשלי.
טעם המלח כבר אינו מוחש בקצה לשוני.
רגלי כבדות -מחוסר המעש.
פטאמורגנה מערפלת בבירור תווי פנים,
כמעט מוכרות.
|
אני חולמת עלייך,
בוגדני וכעוס.
אני אוהבת אותך כך-
עור מחוספס,
רוע מאופק.
|
כבר נופצו כל הכלים.
ורדים אדומים -
נבולים,
מפוזרים על המיטה בכמיהה,
שלא תדע תשובה לעולם.
|
The endless restrain.
Tied to a god that preaches non -belief.
Don't you find it sick?
Do you find me sick?
|
ושפן יקבל פנייך החיוורות ויציע לך שיקוי-
סם החייאה.
ושוב כאדם, שדבק באמונתו השגויה, תחשבי שנותר עוד סיכוי-
ושיש עוד סיבה, ושהטעם לווה ואינו לוואי.
ותלגמי בעיורן - תובלי שוב אל הגיליוטינה.
|
פעם אחר פעם מסובב אותו -עמוק -עמוק
כבר לא נותר לי הכוח לנשום!
הבכי חנק אותי,
גם חולי,
גם כאב.
נפשי ופיזי-
הכול ביחד.
|
איך נבלעת דמותך אט-אט ברקע?
איך לפעמיים פנייך נראות, חטופות, בלילה קר?
לפעמים אובדת תחושת הזמן
לפעמים פוסקים תקתוקי השעון
אך איך נצח הופך לזיכרון?
איך זיכרון מלווה אדם לנצח?
איך נצח חולף בדקה?
|
מי אתה שממה -דממה,
שותק, נעלם לא חושף רצונך.
ולפני ובפני אתה מזמן כבר לא קיים.
אתה סמל, אתה ספר-אתה מיתוס נעלם!
|
אל הארכיון האישי (18 יצירות מאורכבות)
|
|
מה הקטע של
מרגרינה בטעם
חמאה?
בוליביה. |
|
