|
שרה להב
נולדה בירושלים, בוגרת האוניברסטיה העברית בירושלים,
בחוגים לתולדות האמנות ולימודים קלסיים.
במשך שנים רבות עסקה באמנות פלסטית וכתיבת שירה
למגירה.
כיום מחלקת את זמנה בין עיסוק באמנות פלסטית - בדגש
על עיצוב תכשיטים, לבין כתיבת שירה.
ובעפר צבעוני-זוהב
כפתור מותר עוד אורב
|
בדל חירות
ארב בצופן
לובן הנייר
|
המילים באו לכריכה
בהם כתי חריכה
|
להיות יותר
היא לו והוא לה
|
כי העזה לאהוב
במבע, ואף מקרוב
|
תשוקתי - לכחול,
לסוכה ירוקה
|
עד - אדמתה ונסדקה
וריק משעולה. ונשתתקה.
|
רק שעה עברה ויום
והשיכר גמע עד תום
|
עד - מערבולת ומתכת
חבו בשם המולדת
ונותרה בוכה העדרותו
|
בחדוות מילים
תקבל את הסתיו
|
ואז ביני לביני
להפר שבועתי
|
למפנה-יום שצבא
על ברכי אהבה
|
כוכבי אבקש בין גיא וגבע
במכחול, נייר, עט וצבע
|
תלפיות היכלה
מתקמר שפוף גו ומילה
|
נימי קולה מייחדת
לראשיתו של יום
|
ועוד סוגי ירוקים
שמקדם ואחור מבהיקים
|
במחוזי מתדפק כשיכור
וטובל בניחוחו זיכרונותי
|
גם צליל הולם ליבה,
כמיתר שפקע, כיבה
|
יודעת נהיה
אחר שיטוט בפסגות
|
וצופה לחסדי התווים
מתוך שפע הביטויים
|
גם חרדה מהערב
ומהבקר הקרב
|
זכרונה והתמונות
מעלים מאוב
|
נעורי יין
בציקלונם היש לאין
|
בקול שלא ישמע
בהולם-לב שנטמע
|
הציץ ונעלם נאמן-רוחי
והקפאון מאיים למשקופי
|
ניגון נסתר ובקצב זר
ניתקו רגליה מהמוכר
|
חלל-זרוע שנתעגלה
מכתף עד שרוולה
|
הזמן חורט ומהתל
והקיר משחיקה נתעגל
|
להביא דברים לכתב
זה לכבוש ברוח מרחב
|
מפרכסים עץ, גג ואבן
פתיתי שלג זכים
ברעד שלוב-ברקים.
|
חג שאלי יחייך
ואיש שיבקשני איך?
|
בדממה הדקה
ובצעד שחוק-הדחקה
נטה לבה לו
ולה גאה לבו
|
ועל הכותל מרצד צילה
של אהבתי לצלילה.
|
את החיוך עטף
לחש נעים ומפתה
|
את נוף חייה
וזכוכית חלונה
ציירו באור.
|
עד כנף רדידי נוהה
ללחוש לו ה"בוא"
ולחשוף המחבוא
|
לקשור התו לתך של שיר
כשברי חרס לאשנב ההיסטוריה.
|
וכמיתר הבלים, זרועותיה
מקדיחות גופה ותלמי לחייה.
|
נושאים בעול
המילה האחרונה
|
נשמתי מה תהומי
מעיין כוחך לא תש?
|
לצייר במחרוזות מילים
ותפנוקי גוונים
ולהרוות הדף ברוח
|
וציון הדרך בפנס הזהוב
התפוגג למסך קרוע
כהרף-עב לנפנוף הרוח.
|
האתריס נגד האהבה
או אשא לה טובה
|
נאסף לעצמו בסוף האביב
כי כבה לו האור מסביב.
|
במקום הרבה מילים באה
המילה אריה ומביעה -
|
עם בוא האביב
למדתי להקשיב
לעצב הגדל
|
והנפש בבשר נגעה
בין ליטוף ואמירה
|
יבוא הוא בסלסלה פשוטה וריחנית
|
כמו טנטלוס בייסוריו
עונשים בו הרעב-צמא אליו.
|
על הר געש הלוהט גופי,
גוון של סומק יעלה בלחי
קול חדוות-שמש ובכי.
|
לו אך שיחר לספה אחד
ולידה המושטת הושיט-יד.
|
בשל כתפוח עסיסי
פריו זה של דודי
|
להרגיש חצי משלם ועוד, ועוד, ועוד...
|
אחד שאותי יאהב וירגיש
כמו שהיית לי אמש.
|
...האחד
שראוי לכל הלל מחד
ולנמיכות הלשון מנגד.
|
בתנועת בגד
ומילה שהתעקשה
אותך מרגישה
|
בהר שלי הבלעדי
טמון זהב אגדי
|
שמש בחן-שפתיים
פיזרה אור לשניים
|
היוצק לתוכי כאב נזוף
ומביאני להגיף אברי גוף
|
באלגרו רצו מחשבות
על כנפי זהב בוערות
משמש שלערב אביבי
|
וכמו בחרב רוטש לבי
עת ציחק בי אהובי.
|
לתחינה מלב אישה לעוד -
מילה, חיוך, חיבוק, חבר,
|
אולי בקונכייתי השתבללי
אולי בזמן מזור חיפשתי
|
רק אדם שעם הזמן העשיר
כמו יין עתיק ושיר
ראוי
|
וכיצאו המילים לדרך
וירקימוהן אמת, חירות, ערך
|
צנחה לה כזלזל
עץ-יער או כגוזל.
|
באצבע סמויה אולפה
לא לשבור קרח אלופה
|
והנפש בתשוקה עמומה
מבט-אילם אחד...
ביקשה בעולמה המבודד
|
כך שחה בהחישה פעמיה
שרופת קיץ חיזק חייה.
|
האודה לה על כך
או אלין על הטורח?
|
אך, ניצניו מאנו לבקוע
והמרגש צורב ושקטה דמוע.
|
ואצבעותיה, באלפי צעדי-חיפוש
ושבילי-מאוויים, שוטטו
"להיות איתו"! תבעו-רטטו
|
רחוצה באביבה
יצאה לפגוש באהובה.
|
וללא הגיג
אות או שיג
דל ביתי
וריק עתי.
|
חייהן שקופים
וחלליהן אטומים
|
קליפת גופה סערה
על עלוה נשורה והבהרה
בשל טיוטת מילה צלוקה
|
הד ניחוח פריחות בזר
כמניפה בחלל נפרש
לאות שהאביב להיולד שש.
|
בשוך הזיקה...
... הערגה לו נתייתמה.
|
הרעד באדמתי היה הד
לביקור קצר המועד
|
כמיהת-נפש מרעדת
לב-איש מורדת
|
עוד בליבה הלהט
ובנימי נפשה הרעד
מקרן שמש בחלן
משלל קולות גרון.
|
הפגשתי בדרך המקומטת
באחד שהשיל קליפתי השורטת?
|
רק הסוד שאישי באני
הוא המקשט חיי
|
כי נוף זכרוני
מהדלת האחת הוציאני
|
בה סודה סמק
"שלי היה", וחמק.
|
ראשי הרכנתי כואבת
כברוש שופף צמרת.
|
הו, עיר בת-מזל אהובה
מקנאה אני בך ועצובה.
|
אך, כף-התמרים
לא להם, גם יין-ענבים.
|
והתקפלה
מהיש שלאין הפך לה.
|
וסביבה ההר רב-גוון
והדרך ערירית וחיוורת-אבן.
|
כשדמעת-תמהון על לחיה תנטוף
היא בתוקף-קליל שערה תאסוף
|
האש איכלה בכולה
וצללה כדבורה עמלה
בסבך דם-ענבים.
|
ופעמיה החישה לקראתו
לחיבוק המרגיע איתו
|
לספר לחש זה הדר
בתוך גווילי-נייר
|
והטיבה להבין מיקומה
וגם שיערה הלבין עימה.
|
ואויר ללא דופק
העלה מפרוזדור הזכרון
רגע של נדיבות אחרון
|
ולימים - פילח
הלהט ושילח
פואמה-מתפללת
עד סף-דלת.
|
...כשהולם הורידים
תיבת-קנונה לאורך חוצים.
|
בטרם אביב התפוגג...
עירומה נדם.
|
כאשכול עסיסי בא-לי
יומי התנודד וחג-לי
|
ודינדן-כאב פעמונה
למציאות שבמפתנה
|
השניים בהשקט ותבונה
בנתיב מתחנחן צעדו מתונה
|
ומעוטפה באדרתה
סנט בה גורלה
|
ושקט וחלש הגוף
וריק וכואב וחשוף
|
שמלבי המס גובה
לגרוף כשלכת
|
מלכרות הברית לא אירא
אף אם עדי-כלה ממני יגרע
|
וגופה זעק ממנה
היעני לזו ההזמנה!
|
עד צופן בן-חלוף
כובד אגל-רונה
ניתק מתוק גרונה.
|
לך הראשון לכל
נפשי מחברת קול
|
במילה שלו מוכרת
אני האחרת!
|
ערפל כיסה חלון
אופק שלאחר-יום
|
מילי לברק אחבר
ולמלך שמיים אשורר
|
נפש וחליל-גוף רעדו
נישאים על כנפי הגילה
|
וקצבי נשימה חמים
זמן ערבלו בדימדומים
|
חייכו אותה לטיפה,
מילות קטיפה
|
כך, בעושר מילולי
הציף הוא שבילי
|
כמו משום מקום גח אביב
בזמן ועם העלווה מסביב
|
המילים וצלילן
נשרו לה מעצמן.
|
וסיפרו עלילותיהם
ברכס, צוק וכרם.
|
בצעיף כיסוף...
תצא להסות לבה
|
פה לבוש חיוך
לה רימז השיוך.
|
נשאה קולה תפילה
מיוסרת ומייחלה
|
הממלכה מה לי
באם דומם שבילי
|
וגם מרדו בה אבריה
ונתערסלו לו נימיה
|
ובעור הדק
ריבוא נימים גבב
|
היה קטן מדי לזעוק
ונשאר בצערו
|
ובמציאות הזוייה תאייר
הכמעט-קט-התפל והשייר
|
בשקט מחייך: רחק הקרוב,
שכח את השם, הבית, הרחוב.
|
שיצייר לי, במילה, כבשה
שתשא לנפשי התסוסה
|
וידעה צליל-תפילה
מתגבה מעל כהילה.
|
וחולמת ש...
האחד בשני נטמע
כמו כרגיל.
|
אורו הזקור של שלט
"אין מוצא" לכאבה חבר
|
אהבתיך
כרוב בת-מואב
שהלכה שבי אחריו
|
עורקים לוהטי-חום
עמסו ענפי ספרה
|
ובנתיב הסבוך ושקוף השסע
לנעוריהם הבלי הליל עדים.
|
ונאסף הוא לחמוקי-הר
שמוע עפעף מאופר
|
יבול שירתה שח
בדומיית תוגה.
|
והוא - בשחוק הקל על שפתיו
את אהובי... ממני גזל בעורמה.
|
ומשדי ההר יורד
כגלימה המתקמרת
|
מתריס היה לשונו,
לעוס קולו ומסעיר לחנו
|
מילה אחת והיפוכה
מבט בוחן ואחר
|
בסוד השתיקות עומדים
שירת-יין ורוך עגבים.
|
שם חיבה לסיפור
הפטור מאיפור ועיטור
|
ברגל מרשרשת נעימת-פרח
ואופק מזרזף-אדום במזרח
|
ובין קפלי יריעות ואדמה
באו בנשימה עירומה
|
והשיוט בשבילי שיפולי הגוף
כפתור מלבושה המיר בחשוף.
|
כגחלילית לרגע לה נצץ
ובינה לבין בינתה חצץ.
|
גם בסתווה מתחדשת
ובשלוות-חיק מתעטפת.
|
על סיפי דלתה בחינניות מתדפק.
|
על מבט שלזר היה,
על דופק משותף שדמם
ועל ניצי האפסות
|
שתיקתה נצחית הייתה ברגע
וכחופן חול באפלת סלע
התכנסה בבין ערביים
|
במקום שישנם בוקר
ורחוב מתעורר,
הזמן בה עוצר
ורוחה, בחלקו המואר, מתהדר.
|
זו מילת הקדם
עירפלה נתיבי
|
עד, תפילתה נחה
על מפתן תקוותיה
וכסופת גוון
|
ברישום דברים במכלול מילים,
ממרחק של זמן ומשא של שנים,
חיוכו העוגב לה השיל עורו
וכתם הרהור עמעם אורו.
|
מטע הדובדבנים שכני הצמוד -
המרענן, נאמן, נדיב ואהוד,
שבשלהי אביב צבע אופקי בלבן
ובקיץ פירותיו באדום וארגמן,
|
אך זכרה היטב את מבטו הפגוע - אז כבר ידעה גם שהוא ניצול שואה
על כל מה שמשתמע מזה - החרטה, הבושה ונקיפות המצפון עלו והציפו
אותה.
|
אל הארכיון האישי (84 יצירות מאורכבות)
|
|
תחשבו על זה
שעובר על כל
הסלוגנים ומחליט
מה יכנס ומה
לא.
הנה, הוא בטוח
יותר עצוב
מאתנו.
המזדהה עם כאבם
של אחרים
ולא יודע שלזה
שמאשר את
הסלוגנים יש
שם:
"זה שמאשר את
הסלוגנים" |
|
