|
שרה להב
נולדה בירושלים, בוגרת האוניברסטיה העברית בירושלים,
בחוגים לתולדות האמנות ולימודים קלסיים.
במשך שנים רבות עסקה באמנות פלסטית וכתיבת שירה
למגירה.
כיום מחלקת את זמנה בין עיסוק באמנות פלסטית - בדגש
על עיצוב תכשיטים, לבין כתיבת שירה.
ובעפר צבעוני-זוהב
כפתור מותר עוד אורב
|
בדל חירות
ארב בצופן
לובן הנייר
|
המילים באו לכריכה
בהם כתי חריכה
|
להיות יותר
היא לו והוא לה
|
כי העזה לאהוב
במבע, ואף מקרוב
|
תשוקתי - לכחול,
לסוכה ירוקה
|
עד - אדמתה ונסדקה
וריק משעולה. ונשתתקה.
|
רק שעה עברה ויום
והשיכר גמע עד תום
|
עד - מערבולת ומתכת
חבו בשם המולדת
ונותרה בוכה העדרותו
|
בחדוות מילים
תקבל את הסתיו
|
ואז ביני לביני
להפר שבועתי
|
למפנה-יום שצבא
על ברכי אהבה
|
כוכבי אבקש בין גיא וגבע
במכחול, נייר, עט וצבע
|
תלפיות היכלה
מתקמר שפוף גו ומילה
|
נימי קולה מייחדת
לראשיתו של יום
|
ועוד סוגי ירוקים
שמקדם ואחור מבהיקים
|
במחוזי מתדפק כשיכור
וטובל בניחוחו זיכרונותי
|
גם צליל הולם ליבה,
כמיתר שפקע, כיבה
|
יודעת נהיה
אחר שיטוט בפסגות
|
וצופה לחסדי התווים
מתוך שפע הביטויים
|
גם חרדה מהערב
ומהבקר הקרב
|
זכרונה והתמונות
מעלים מאוב
|
נעורי יין
בציקלונם היש לאין
|
בקול שלא ישמע
בהולם-לב שנטמע
|
הציץ ונעלם נאמן-רוחי
והקפאון מאיים למשקופי
|
ניגון נסתר ובקצב זר
ניתקו רגליה מהמוכר
|
חלל-זרוע שנתעגלה
מכתף עד שרוולה
|
הזמן חורט ומהתל
והקיר משחיקה נתעגל
|
להביא דברים לכתב
זה לכבוש ברוח מרחב
|
מפרכסים עץ, גג ואבן
פתיתי שלג זכים
ברעד שלוב-ברקים.
|
חג שאלי יחייך
ואיש שיבקשני איך?
|
בדממה הדקה
ובצעד שחוק-הדחקה
נטה לבה לו
ולה גאה לבו
|
ועל הכותל מרצד צילה
של אהבתי לצלילה.
|
את החיוך עטף
לחש נעים ומפתה
|
את נוף חייה
וזכוכית חלונה
ציירו באור.
|
עד כנף רדידי נוהה
ללחוש לו ה"בוא"
ולחשוף המחבוא
|
לקשור התו לתך של שיר
כשברי חרס לאשנב ההיסטוריה.
|
וכמיתר הבלים, זרועותיה
מקדיחות גופה ותלמי לחייה.
|
נושאים בעול
המילה האחרונה
|
נשמתי מה תהומי
מעיין כוחך לא תש?
|
לצייר במחרוזות מילים
ותפנוקי גוונים
ולהרוות הדף ברוח
|
וציון הדרך בפנס הזהוב
התפוגג למסך קרוע
כהרף-עב לנפנוף הרוח.
|
האתריס נגד האהבה
או אשא לה טובה
|
נאסף לעצמו בסוף האביב
כי כבה לו האור מסביב.
|
במקום הרבה מילים באה
המילה אריה ומביעה -
|
עם בוא האביב
למדתי להקשיב
לעצב הגדל
|
והנפש בבשר נגעה
בין ליטוף ואמירה
|
יבוא הוא בסלסלה פשוטה וריחנית
|
כמו טנטלוס בייסוריו
עונשים בו הרעב-צמא אליו.
|
על הר געש הלוהט גופי,
גוון של סומק יעלה בלחי
קול חדוות-שמש ובכי.
|
לו אך שיחר לספה אחד
ולידה המושטת הושיט-יד.
|
בשל כתפוח עסיסי
פריו זה של דודי
|
להרגיש חצי משלם ועוד, ועוד, ועוד...
|
אחד שאותי יאהב וירגיש
כמו שהיית לי אמש.
|
...האחד
שראוי לכל הלל מחד
ולנמיכות הלשון מנגד.
|
בתנועת בגד
ומילה שהתעקשה
אותך מרגישה
|
בהר שלי הבלעדי
טמון זהב אגדי
|
שמש בחן-שפתיים
פיזרה אור לשניים
|
היוצק לתוכי כאב נזוף
ומביאני להגיף אברי גוף
|
באלגרו רצו מחשבות
על כנפי זהב בוערות
משמש שלערב אביבי
|
וכמו בחרב רוטש לבי
עת ציחק בי אהובי.
|
לתחינה מלב אישה לעוד -
מילה, חיוך, חיבוק, חבר,
|
אולי בקונכייתי השתבללי
אולי בזמן מזור חיפשתי
|
רק אדם שעם הזמן העשיר
כמו יין עתיק ושיר
ראוי
|
וכיצאו המילים לדרך
וירקימוהן אמת, חירות, ערך
|
צנחה לה כזלזל
עץ-יער או כגוזל.
|
באצבע סמויה אולפה
לא לשבור קרח אלופה
|
והנפש בתשוקה עמומה
מבט-אילם אחד...
ביקשה בעולמה המבודד
|
כך שחה בהחישה פעמיה
שרופת קיץ חיזק חייה.
|
האודה לה על כך
או אלין על הטורח?
|
אך, ניצניו מאנו לבקוע
והמרגש צורב ושקטה דמוע.
|
ואצבעותיה, באלפי צעדי-חיפוש
ושבילי-מאוויים, שוטטו
"להיות איתו"! תבעו-רטטו
|
רחוצה באביבה
יצאה לפגוש באהובה.
|
וללא הגיג
אות או שיג
דל ביתי
וריק עתי.
|
חייהן שקופים
וחלליהן אטומים
|
קליפת גופה סערה
על עלוה נשורה והבהרה
בשל טיוטת מילה צלוקה
|
הד ניחוח פריחות בזר
כמניפה בחלל נפרש
לאות שהאביב להיולד שש.
|
בשוך הזיקה...
... הערגה לו נתייתמה.
|
הרעד באדמתי היה הד
לביקור קצר המועד
|
כמיהת-נפש מרעדת
לב-איש מורדת
|
עוד בליבה הלהט
ובנימי נפשה הרעד
מקרן שמש בחלן
משלל קולות גרון.
|
הפגשתי בדרך המקומטת
באחד שהשיל קליפתי השורטת?
|
רק הסוד שאישי באני
הוא המקשט חיי
|
כי נוף זכרוני
מהדלת האחת הוציאני
|
בה סודה סמק
"שלי היה", וחמק.
|
ראשי הרכנתי כואבת
כברוש שופף צמרת.
|
הו, עיר בת-מזל אהובה
מקנאה אני בך ועצובה.
|
אך, כף-התמרים
לא להם, גם יין-ענבים.
|
והתקפלה
מהיש שלאין הפך לה.
|
וסביבה ההר רב-גוון
והדרך ערירית וחיוורת-אבן.
|
כשדמעת-תמהון על לחיה תנטוף
היא בתוקף-קליל שערה תאסוף
|
האש איכלה בכולה
וצללה כדבורה עמלה
בסבך דם-ענבים.
|
ופעמיה החישה לקראתו
לחיבוק המרגיע איתו
|
לספר לחש זה הדר
בתוך גווילי-נייר
|
והטיבה להבין מיקומה
וגם שיערה הלבין עימה.
|
ואויר ללא דופק
העלה מפרוזדור הזכרון
רגע של נדיבות אחרון
|
ולימים - פילח
הלהט ושילח
פואמה-מתפללת
עד סף-דלת.
|
...כשהולם הורידים
תיבת-קנונה לאורך חוצים.
|
בטרם אביב התפוגג...
עירומה נדם.
|
כאשכול עסיסי בא-לי
יומי התנודד וחג-לי
|
ודינדן-כאב פעמונה
למציאות שבמפתנה
|
השניים בהשקט ותבונה
בנתיב מתחנחן צעדו מתונה
|
ומעוטפה באדרתה
סנט בה גורלה
|
ושקט וחלש הגוף
וריק וכואב וחשוף
|
שמלבי המס גובה
לגרוף כשלכת
|
מלכרות הברית לא אירא
אף אם עדי-כלה ממני יגרע
|
וגופה זעק ממנה
היעני לזו ההזמנה!
|
עד צופן בן-חלוף
כובד אגל-רונה
ניתק מתוק גרונה.
|
לך הראשון לכל
נפשי מחברת קול
|
במילה שלו מוכרת
אני האחרת!
|
ערפל כיסה חלון
אופק שלאחר-יום
|
מילי לברק אחבר
ולמלך שמיים אשורר
|
נפש וחליל-גוף רעדו
נישאים על כנפי הגילה
|
וקצבי נשימה חמים
זמן ערבלו בדימדומים
|
חייכו אותה לטיפה,
מילות קטיפה
|
כך, בעושר מילולי
הציף הוא שבילי
|
כמו משום מקום גח אביב
בזמן ועם העלווה מסביב
|
המילים וצלילן
נשרו לה מעצמן.
|
וסיפרו עלילותיהם
ברכס, צוק וכרם.
|
בצעיף כיסוף...
תצא להסות לבה
|
פה לבוש חיוך
לה רימז השיוך.
|
נשאה קולה תפילה
מיוסרת ומייחלה
|
הממלכה מה לי
באם דומם שבילי
|
וגם מרדו בה אבריה
ונתערסלו לו נימיה
|
ובעור הדק
ריבוא נימים גבב
|
היה קטן מדי לזעוק
ונשאר בצערו
|
ובמציאות הזוייה תאייר
הכמעט-קט-התפל והשייר
|
בשקט מחייך: רחק הקרוב,
שכח את השם, הבית, הרחוב.
|
שיצייר לי, במילה, כבשה
שתשא לנפשי התסוסה
|
וידעה צליל-תפילה
מתגבה מעל כהילה.
|
וחולמת ש...
האחד בשני נטמע
כמו כרגיל.
|
אורו הזקור של שלט
"אין מוצא" לכאבה חבר
|
אהבתיך
כרוב בת-מואב
שהלכה שבי אחריו
|
עורקים לוהטי-חום
עמסו ענפי ספרה
|
ובנתיב הסבוך ושקוף השסע
לנעוריהם הבלי הליל עדים.
|
ונאסף הוא לחמוקי-הר
שמוע עפעף מאופר
|
יבול שירתה שח
בדומיית תוגה.
|
והוא - בשחוק הקל על שפתיו
את אהובי... ממני גזל בעורמה.
|
ומשדי ההר יורד
כגלימה המתקמרת
|
מתריס היה לשונו,
לעוס קולו ומסעיר לחנו
|
מילה אחת והיפוכה
מבט בוחן ואחר
|
בסוד השתיקות עומדים
שירת-יין ורוך עגבים.
|
שם חיבה לסיפור
הפטור מאיפור ועיטור
|
ברגל מרשרשת נעימת-פרח
ואופק מזרזף-אדום במזרח
|
ובין קפלי יריעות ואדמה
באו בנשימה עירומה
|
והשיוט בשבילי שיפולי הגוף
כפתור מלבושה המיר בחשוף.
|
כגחלילית לרגע לה נצץ
ובינה לבין בינתה חצץ.
|
גם בסתווה מתחדשת
ובשלוות-חיק מתעטפת.
|
על סיפי דלתה בחינניות מתדפק.
|
על מבט שלזר היה,
על דופק משותף שדמם
ועל ניצי האפסות
|
שתיקתה נצחית הייתה ברגע
וכחופן חול באפלת סלע
התכנסה בבין ערביים
|
במקום שישנם בוקר
ורחוב מתעורר,
הזמן בה עוצר
ורוחה, בחלקו המואר, מתהדר.
|
זו מילת הקדם
עירפלה נתיבי
|
עד, תפילתה נחה
על מפתן תקוותיה
וכסופת גוון
|
ברישום דברים במכלול מילים,
ממרחק של זמן ומשא של שנים,
חיוכו העוגב לה השיל עורו
וכתם הרהור עמעם אורו.
|
מטע הדובדבנים שכני הצמוד -
המרענן, נאמן, נדיב ואהוד,
שבשלהי אביב צבע אופקי בלבן
ובקיץ פירותיו באדום וארגמן,
|
אך זכרה היטב את מבטו הפגוע - אז כבר ידעה גם שהוא ניצול שואה
על כל מה שמשתמע מזה - החרטה, הבושה ונקיפות המצפון עלו והציפו
אותה.
|
אל הארכיון האישי (84 יצירות מאורכבות)
|
|
אבל המפקד, הנשק
הוא זה שהפקיר
אותי!
הבליפ הגדול
נתקל בקשיים
בצה'ל |
|
