|
ילידת 1987 זו אינה התשובה הנשית לרם אורן, וודאי לא
מחשיבה את עצמה כבעלת כישרון מיוחד, אך היא מוצאת
בכתיבה מפלט מחיי היומיום המעיקים, ולכן היא פה.
היא אישה רגילה, יש האומרים חכמה, יש הסבורים כי
עולם הרפואה מחכה לה, אי שם בעתיד ה(כבר לא כל כך)
רחוק. היא מחכה לחורף שיבוא ויביא איתו את המעילים
והרומנטיקה, הרוחות והרעמים, השלווה.
היא שמיניסטית מצויה, עם רעמת שיער אדומה המהדרת את
ראשה, עיניה ירוקות ומזלה מאזניים. היא רודפת צדק אך
נמשכת לרעים, היא רוצה אהבה אך מפחדת,היא כואבת, היא
בוכה, היא מיללת.
ולפעמים, היא גם כותבת.
היינו טובים יחד. מאז אותו יום אומלל בו נפגשנו, בתור לראיון
עבודה, ידעתי שיש בו משהו מיוחד, משהו שונה. הוא היה רגיש,
ביישן, לא בחור טיפוסי ואגרסיבי עם כוונה אחת בראש. עיניו
הירוקות השרו רוגע ושלווה, חיוכו ניחם אותי בזמנים הקשים,
שפתיו גירו אותי ועינגו אות
|
|
כששאלתי את אמא
שלי למה הייתה
שואה היא ביקשה
ממני שאני אתן
לה עיפרון, נתתי
לה היא שברה
אותו ואז ביקשה
את כל החבילה,
נתתי לה אותה
והיא ניסתה
לשבור אותה ולא
הצליחה ואז
אמרה:
אתה רואה, יהודי
אחד קל לשבור
אבל הרבה יהודים
יחד זה קשה.
אבל אמא בשואה
נרצחו הרבה
יהודים,
היא שתקה לקחה
מסור וניסרה את
העפרונות.
אתה צודק היא
אמרה לי וחזרה
לג'ויינט.
יאשה מתחיל
להבין את השואה,
הגראס
והסלוגנין. |
|