|
הגיגים של לילה
תהיות של יום
מציאות של חורף
הרגשת שכרון
אני מניח שכל אותם דברים שקרו מאותה נקודת הפרידה הובילו
למדרכה הזאת ברמאללה
|
בוקר, יואב פקח עין עייפה אחת. קרני שמש רעננות חדרו מבין
יריעות האוהל. רוני נחרה בסופרן רך לצידו. היא נראיתה כל כך
שלווה.
|
כשהעברתי את אצבעותיי על מצבת השיש הלחה, הבנתי שלמעשה גם היום
שלוש שנים לפטירתו עדיין לא עיכלתי שיוני כבר לא איתי, כבר לא
עם אף אחד, ובטח שלא עם תמר.
|
ידעתי בדיוק מה היא הולכת להגיד לי, אני לא מהתמימים.
אתמול היא מתקשרת אלי בקול יבש ומצהירה כי חייבים להיפגש כדי
לדבר, לדבר!
|
איש האש בוער,
ראשו עולה בלהבות,
גיצים כחולים בנשימות,
גופו רותח, צורח, אלייך הוא דוהר.
|
קול צעקה שהרמת נדם כבר מזמן
אך את חיוכך טרם שכחתי
|
טירוף אוחז בי
ולרגע אחד אני לא רוצה למות
|
כובש את גבעותייך הרכות
ידיי את דרכן יודעות
ואת כולך שלי
|
פספסת אותי, ממש עכשיו
רצה במהירות על החוגה האלקטרונית
נעצרת רק לצליל תופים מונוטוני וקול ילדותי
מתעלמת מרעשי הרקע של צעקותיי
|
אי יציבות אופפת את חיינו, שולחת שלוחות של תסכול וקיפאון אל
תוך הוויותינו ומצד שני מאירה את הבקרים ומרוממת את נפשותינו.
|
השקיעה האדומה הזאת יכלה להיות הרבה יותר מדהימה אלמלא הייתי
רואה אותה דרך סורגים,
ולמרות חיוכך הממיס ועל אף מגעך תמיד תהיי עבורי מאחורי רשת
מתכת צפופה.
|
|
|
מישהו מוכן
להסביר לי מה
עושה הבחור
הצעיר הזה בלוגו
של הבמה שגורם
לו להיות בכזו
אקסטזה?
אמא של הבחור
הצעיר מנסה
להבין לאן הולך
הבן שלה בלילות
ומה הוא עושה
בדיוק... |
|
