|
הגיגים של לילה
תהיות של יום
מציאות של חורף
הרגשת שכרון
אני מניח שכל אותם דברים שקרו מאותה נקודת הפרידה הובילו
למדרכה הזאת ברמאללה
|
בוקר, יואב פקח עין עייפה אחת. קרני שמש רעננות חדרו מבין
יריעות האוהל. רוני נחרה בסופרן רך לצידו. היא נראיתה כל כך
שלווה.
|
כשהעברתי את אצבעותיי על מצבת השיש הלחה, הבנתי שלמעשה גם היום
שלוש שנים לפטירתו עדיין לא עיכלתי שיוני כבר לא איתי, כבר לא
עם אף אחד, ובטח שלא עם תמר.
|
ידעתי בדיוק מה היא הולכת להגיד לי, אני לא מהתמימים.
אתמול היא מתקשרת אלי בקול יבש ומצהירה כי חייבים להיפגש כדי
לדבר, לדבר!
|
איש האש בוער,
ראשו עולה בלהבות,
גיצים כחולים בנשימות,
גופו רותח, צורח, אלייך הוא דוהר.
|
קול צעקה שהרמת נדם כבר מזמן
אך את חיוכך טרם שכחתי
|
טירוף אוחז בי
ולרגע אחד אני לא רוצה למות
|
כובש את גבעותייך הרכות
ידיי את דרכן יודעות
ואת כולך שלי
|
פספסת אותי, ממש עכשיו
רצה במהירות על החוגה האלקטרונית
נעצרת רק לצליל תופים מונוטוני וקול ילדותי
מתעלמת מרעשי הרקע של צעקותיי
|
אי יציבות אופפת את חיינו, שולחת שלוחות של תסכול וקיפאון אל
תוך הוויותינו ומצד שני מאירה את הבקרים ומרוממת את נפשותינו.
|
השקיעה האדומה הזאת יכלה להיות הרבה יותר מדהימה אלמלא הייתי
רואה אותה דרך סורגים,
ולמרות חיוכך הממיס ועל אף מגעך תמיד תהיי עבורי מאחורי רשת
מתכת צפופה.
|
|
|
אנחנו נשטלת על
העולם!
הדיסלקטים
המגלומנים. |
|
