|
תחילה סבר כי דמיין את ששמע. הוא השיב דרוך לשקט ששרר, לקול
נשימותיהם של אחיו ואז נשמע קול חבטה נוסף. עיניו נפערו בבהלה.
הוא ידע את פשרו של הקול. דוז, גנבים.
|
הקנטות החליפו ידיים
כביצים וסלט
|
יש בנפשך השעירה
אזורי פיטמה רכים,
מתרצים למגע
|
כאדם שהורגל באסוריו,
ומסרב לחופש המיוחל,
הבא, כשרבים הימים.
|
ארדה לשוק
לקנות אהבה.
או עז.
|
ריח הגויאבות,
נוטף הבטחה,
היה מהפך כרסי המרוקנת
|
סלי, היא מצחקת,
נים נים נים?
|
אתה לא מבין?
לחשתי ללחם
עת נשק ברכות על מצחי
|
ואני,
לא אוצרת בתוכי דבר,
רק אוד מוצל של געגוע,
|
הנח גופך
על מיטת היחיד,
אקלף בגדייך בשיניי
|
כשהאושר יבוא
עייף, מבוייש,
יקיש על דלתי,
יבקש להיכנס,
אגרש אותו.
|
אני כורכת סביבה חבלים עבים.
"ארצה" אני לוחשת לה,
"ארצה".
|
הים היה עמוס לעייפה
שקיות נילון וצרפתים,
|
נותנת לזמן לחלוף על פנינו
בתיקתוקי עקב גבוהים.
|
כל כך קרוב,
אבל עדיין רחוק.
אצבעותיי מרפרפות,
כמעט נוגעות בדש מעילך,
|
לחצתי, ולחצתי, ולחצתי,
אך היא בשלה,
מסרבת לצאת.
|
"בואי נהיה פרולטריון",
אתה אומר
|
אימי הייתה קוצצת
ציפורני ידיו של אבי
|
אני יוצקת אותי
לאורך קווי המתאר של גופו
|
חתולות מיוחמות
צווחות על גג ביתי,
ואני מייחלת תנטשני
|
כל שנה,בפסח, הוא מורד
ממרומי ספריית הילדים
לניגוב אבק
|
עלי הכותרת של הצבעונים בכיכר
נמסו.
|
שנה שלמה הסתובבתי
עם צלקת של נשיכה.
|
את תהודת רגשותיי חשתי
בבית החזה הגדול הזה שלך
|
הם שוטפים את הרחובות
בזכרותם המתפרצת,
|
הופרדנו זה מזה בכוח
אתה להיות חסר
אני להיות אישה
|
לא למדוני בנעורי
כמה שנים לגעגוע
|
יש ימים שבהם
המהמורה בוכה,
הבליטה אוחזת ספר.
|
נגעתי בכתפך וחשתי
איך אתה הופך לי
לצלקת
|
אל הארכיון האישי (29 יצירות מאורכבות)
|
|
יורם ארבל הוא
מחבל
אפרוח ורוד,
הללויה. |
|
