נשמתי את הגעגועים העזים
שנסחפו עם הרוח של העבר
באו ונגעו בהווה שלי,
נזכרתי בך, בימים שהעלת חיוך על פני,
היום זה נראה חלף כהרף עין,
הזמן שמעולם לא מצאתי לנכון לקרוא לו מציאות.
אבל במקום הזה, הרחק מהשמש, שטים להם שם המון עננים,
וקרני הירח חודרות דרך עלי הסרפדים, זה כבר לא כואב לי,
התרגלתי.
מרגישה שם שייכת, לדעת בוודאות שמה שיוביל אותי הלאה,
זה גזר הדין שאני רוצה לנשום אבל לא יכולה.
אני לא תוהה ולא חושבת כבר מי אתה, איך אתה
זה כואב ללא שום הצדקה,
זה חודר ללא הכרה.
אותו סוג של עצב שהתחיל לעצב לי את החיים.
חלומות כבר אין- הם נעו עם הרוח והשגרה.
התקווה נעלמה עם בריאותי, אחרי שחליתי במחשבות.
לא נותר לי כלום.
למה לבנות אסור
לקרוא מותק,
ולבנים מותר
לקרוא חמוד,
הא?
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
